גיוס

קרב רב

3 אמיתות ועצות בקשר לפולמוס הגדול על גיוס תלמידי ישיבות. ציור: לי-אור עצמון פרואין

השבוע קפץ מול עיני סרטון פייסבוק. הוא היה כל כך אקטואלי עד שחשבתי שהוא צולם השבוע. מסתבר שהוא לא מהיום. הדובר הוא הרב אילעאי עופרן האהוב עלי, לבוש במדים, שנמצא בדרכו למילואים ושולח מסר נוקב שקשור ללימוד התורה ולשרות בצבא. הוא מתייחס בדבריו, כצפוי, לטענה שלימוד התורה מגן. הוא גם מעלה עוד טענה, בדבר הצורך בגדולי תורה ומשיב גם עליה ואז עוד אחת. ברבות ימי המלחמה, הלך הקול הזה וגבר והוא נשמע עתה במלוא עוזו. רבנים ומחנכים מהשורה הראשונה בציונות הדתית עסוקים כבר חודשים בסוגיה הזו. רבנים אחרים שאכפת להם מקיימים שיחות עם רבנים בכירים חרדים ורבים אחרים עוסקים בהפגנות ובהרמת קול נגד מה שנראה כאפליה נוראה בין דם לדם. ככל שהויכוח סביב גיוס תלמידי ישיבות מתלהט, הוא הולך ונחלק לשני ראשים. יש שרואים אותו כויכוח אחד, אבל צריך לראות בו שניים. האופוזיציה וההנהגה החילונית מדברות על "השתמטות", "חוק ההשתמטות" על שוד הקופה הציבורים ועוד כאלה גדופים, אבל בחלל נשמע כבר זמן רב קול נוסף, מנומק הרבה יותר ואכפתי הרבה יותר, מצד בני הציונות הדתית שדמם מוקז בחודשים אלה למען העם והארץ והטענה שהם משמיעים נוגעת, כמעט תמיד בויכוח האידיאולוגי שביסוד העניין. שני הויכוחים מתסכלים, מייאשים וחסרי תוחלת.

ביסודן עומדים שני שקרים, או, אולי, באוירת הפיוס של שנה חדשה, עדיף שנקרא להם שתי איוולות. האיוולת האחת באה מהצד החרדי. כשדוברים חרדים, בעיקר הפוליטיקאים החרדים שהם באמת בחלקם עונש נורא לשולחיהם, אומרים בראיונות שהתורה מגינה על עם ישראל, הם יודעים שבזה הם לא עונים על השאלה מדוע רוב תלמידי הישיבות לא מתגייסים לצבא. זאת מקסימום תשובה לשאלה מס' 2 ששואלת: האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה ועל כך ניתן לומר: גם לימוד תורה מספק הגנה לעם ישראל. אבל מה עם שאלה מס' 1? זו שתוהה מדוע תלמידי הישיבות אינם מתגייסים ברובם?

התשובה לשאלה הזו היא מורכבת, אבל ברורה: מאחר והשירות בצבא במתכונת שלנו, של גיוס חובה בצבא שהוא צבא העם והוא כור היתוך כרוך בשאלות של זהות ושל שייכות – מוצאים את עצמם הצעירים החרדים, כבר ארבעה דורות בערך, מנותקים ממנו מפני שהם מנותקים מהאתוס שעומד בבסיסו. קשה מאוד מאוד לתרום את חייך, או לעודד את ילדך לתרום את חייו, עבור ערכים שברובם זרים לך, שאתה לא שלם איתם ושגדלת וחונכת על עוינות כלפיהם. החרדי חש זר. פה ושם הוא גם חש נרדף. במתכונת "כור ההיתוך" הישראלית הותיקה הוא התרגל לכך שזהותו מאויימת ותרבותו מאויימת ואורחות חייו מאויימים. דור אחר דור הולך הנרטיב הזה ומונחל, ובכל פעם ביתר עוצמה. בשוליים, יש קבוצות חרדיות גדולות שמתעשתות ועושות דרכן אל עבר ישראליות שלמה, כזו שבשלב שני תכלול בוודאי גם שרות מלא ואפילו מסירות נפש, אבל במרכז, בזרם המרכזי – זעף, זרות, ניכור ואף כעס. זאת כל התורה כולה על רגל אחת. עליה ניתן כמובן להוסיף את כל השאר: את הדאגה מפני החילון, את ביטול התורה, את האמונה שלימוד התורה מגן על העם. הכל נכון, אבל הכל פתיר (אפשר להקים מסגרות נפרדות, אפשר לקיים הסדר שירות ולימוד, אפשר לדאוג שמצבת הלומדים בכל רגע נתון לא תיפגע. הכל אפשר)  ובעיקר – אלה לא הסיבות העיקריות. אלה סיבות המשנה. הסיבה העיקרית היא זו שלעיל: אף אחד לא מת עבור עניין שהוא לא שלו. זה נשמע נורא, אבל עד שמישהו לא יגיד את זה בקול, השקר ימשיך להתגלגל ושום דבר לא יזוז.

מנגד עומד השקר השני, זה שמאשים את החרדים ב"השתמטות" ומתעלם לגמרי מהבסיס האידיאולוגי והחברתי שעליו עומד כל המצב הזה. כל השיח שבנוי על כך שהעם הזה נחלק לשני חלקים. ממש בדיוק לשני חלקים: צד אחד שנותן את הנשמה ואת החיים, וצד אחד שנמצא כאן רק כדי לזכות בכל המנעמים, להתפנק, לחיות את החיים הטובים ולא לתת כלום. ומי אלה? אלה החרדים. במכוון הקצנתי מעט, אבל זו המנגינה שנשמעת לאוזן החרדית והיא נשמעת נורא, יש לומר. גם בגלל המיעוט החרדי שמשרת, גם בגלל הפלטפורמה הערכית שניצבת בבסיס החיים החרדים, גם בגלל תפיסתם העצמית של החרדים את עצמם כנושאים בעול שמירת הגחלת ועוד ועוד.

בתווך, כאמור, עומד הקול הכאוב של מנהיגים בציונות הדתית שהחטא העיקרי שלו הוא ההיתממות. אפשר, כאמור להתווכח עד הבוקר על מה ההגדרה המדוייקת של "תורה מגנא ומצלא" ושל מלחמת מצווה – אבל כל זה איננו רלוונטי, כאמור. בואו נדבר קודם על זהות ועל שייכות.

אז הנה 3 עצות. הראשונה לחבריי הפוליטיקאים החרדים, השניה למי שצועק: "משתמטים נמאסתם" והשניה למי שצועק: "האחיכם".

העצה הראשונה היא – בוא נפסיק לשקר, בבקשה. אפשר לנסות להגיד את האמת. כשפוליטיקאי חרדי מדבר על התורה שמגינה הוא לא מתכוון לזה. הוא בסך הכל רוצה לומר 2 דברים: הדבר האחד זה: אני לא משתמט, אני בא מאידיאולוגיה והדבר השני הוא – אני לא אוכל חינם. אני נותן הרבה לבניינו הרוחני של העם. ועל כן יש לומר: הכל סבבה. אבל למה לא להתגייס? בגלל מה שכתוב כאן למעלה. נכון? אז בוא, גולדקנופף, פשוט נגיד זה.

העצה השניה – כיון שכבר הוכח לעיל שהדרך היחידה לגרום לאתוס להיבנות ולחומות ליפול היא חיבוק ויצירת חיים משותפים ושוויוניים, כל פעולה שעושה את ההיפך מרחיקה מן היעד. אפשר לנהל את הויכוח הזה בצורה מאוד נוקשה, אפשר אפילו להטיל סנקציות ואפשר, אם יימצא לכך הרוב הדרוש, לפעול בכל דרך לקידום התהליך, אבל הביזוי המתמשך והשימוש במילת הגנאי "השתמטות" אינו מביא שום תועלת. הוא מחזק את נרטיב הניכור ומרחיק את הגיוס. כך, ממש כך. אבל אלה הרי דיבורים אל הקיר וכבר עייפתי מלהשמיע אותם. אותי הרבה יותר מעניין השיח עם הכוחות האכפתיים בציונות הדתית, שבאים אל הויכוח הזה בדמעות ובאהבה, בדרך כלל היישר מאוהל אבלים. ולהם ניתנת העצה השלישית, אל כל הרבנים והמחנכים שממש ברגעים אלה עסוקים בניסיון לדבר אל הלבבות, להתווכח ולהסביר למה לא מספיק ללמוד תורה אלא צריך גם ביסל"ח: קודם כל להבין ולהפנים שלא זה העניין. ומרגע שמבינים מה כן העניין – דבר שכבר יקדם את הויכוח הרבה צעדים קדימה – לעמוד מול הטענה הנכונה הזו ולנפנף מולה בחרב שאין אפקטיבית ממנה: גם הציונות הדתית היא בת חורגת במבנה הישראלי ההיררכי. וגם היא יכולה היתה, למרות יסודותיה הציוניים האיתנים, לסגת אל מחוזות העלבון המוצדק ותחושת הניכור, במיוחד אחרי ההתנתקות והמהומות הפוליטיות. והנה היא ניצבת בחוד החנית של מסירות הנפש ושל הערבות ההדדית. ומשם, מתוך נקודת הבנה ושותפות זו היא יכולה לטעון: האחיכם המדוכאים אף הם, ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?

רוצה לשתף את הפוסט הזה?
קובי אריאלי

סטנדאפיסט, מרצה, שחקן ואיש תרבות. נולד בירושלים ובוגר החינוך החרדי. כותב מדור שבועי קבוע ב"ישראל היום", מגיש בגלי צה"ל ויוצר ומגיש תכניות תרבות, פנאי וסגנון חיים בערוץ 24.

עוד כתבות