השכונה הירושלמית שבה גדלתי יכולה היתה לספק השראה לכתיבתם של כמה עשרות ספרים. באופן כללי, ירושלים היא יותר מקור השראה לסופרים מאשר עיר כדי לגור בה; אולם השכונה שלנו היתה פחות או יותר הספר עצמו ולא רק השראתו. היא היתה מספיק ירושלמית כדי להיות שורשית ומסורתית ומספיק מתחדשת כדי לייצר קונפליקט ופערי דורות. היו בה כורדים זקנים והונגרים צעקנים וחילונים נרגנים וחרדים קנאים ומשוגעים אין מספר.
בפאתי השכונה, סמוך למדרגות הרעועות שהובילו לכביש הראשי ומתחת עץ בן כמה מאות שנים, שכנה בבית דו-מפלסי משפחה שכינויה היה "סוכות." בעצם, זה מתחיל מזה שבקומה העליונה, גר עיראקי זקן ששמו היה חנוכה. לא, לא רבי חנוכה ברבי משה הכהן השדכן מירושלים, אלא סתם חנוכה. אותנו זה מאוד הצחיק.
עבורנו, ילדים אשכנזים שלא ראו מאורות מימיהם, חנוכה היה שם של חג. אני מתאר לעצמי שלעמיתינו ילדי נחלאות, שבה מי שלא קוראים לו חנוכה מוסיף בעצמו לעצמו את השם חנוכה כשהוא עומד על דעתו, מפני הבושה, דווקא חג חנוכה היה קצת מוזר; איזה מין חג זה, עם שם של איש? אנחנו, בכל אופן, עשינו עסק גדול מהשם של חנוכה.
איני יודע אם חנוכה הוא זה שגרם לכך, או שאין כל קשר בין שני התהליכים החברתיים שהתרחשו באותו בניין, אולם את המשפחה שהתגוררה למטה היינו, כאמור, מכנים "סוכות," וכך נבנה קומפלקס חגים מרהיב בפאתי שכונת ילדותי. ליצני השכונה היו מקפידים בכל דור ודור להוסיף על השנינה ולעטר אותה בקישוטים. אחד אמר שלא זו בלבד, אלא שהבניין נראה כמו תשעה באב והנה עוד חג, שני הוסיף שבפסח מחליפים כנראה השכנים את דירותיהם, כמו במחצית, שלישי אמר שאם יוסיפו לבניין קומה יקראו לה כנראה אדר ב' וכן הלאה.
למה סוכות? ובכן, מכל כינויי הלעג ששמעתי מימיי, זהו כנראה הקולע והלמדני ביותר. משפחת סוכות מנתה אב ואם חביבים, ולהם עדת ילדים שמתחילה ואינה מסתיימת לעולם. כאן המקום לומר שהילדים, תבוא בריאות על ראשם, היו דומים להפליא איש לרעהו במראם, בקולם ובאופיים המעצבן. ההורים, לעומת זאת, היו שונים בתכלית איש מאשתו והמה מילדיהם. האב, שהיה בדרכו שלו איש נשוא פנים, היה גוץ ועגלגל, אציל ושתקן ואילו האם היתה גבוהה כתורן, דקה, צנומה וכפופה, מתנועעת ומצווחת מבוקר עד ערב.
אפשר שצריך להיוולד דתי כדי להבין את האסוציאציה, אולם משהיית מביט במשפחה המוזרה הזו מהלכת יחדיו ברחובות השכונה, היית צריך להיות עיוור כדי לא לראות מולך מראה אחד ויחיד: לולב, אתרוג, והרבה הדסים וערבות. מכאן "סוכות."
את "סוכות" קיבלתי בירושה. למרות שההשוואה היתה, כאמור, מתבקשת, מישהו כבר חשב עליה הרבה לפניי. סביר להניח שעוד תחת חופתם של העגול והלולבית היה איזה חכם שלחש לרעהו משהו בקשר לארבעת מיני החג.
גם הטבעיות שבה היו בני משפחתי הבוגרים משתמשים בשם הזה, במלעיל זורם, הוכיחה כי הכתם שדבק במשפחה הוא בן נצח. בסביבתי התרבותית היו לדאבוני הרבה כינויים ושטויות מעין אלה, אולם זה היה אחד המושרשים ביותר. גם היום, לוקח לי כמה דקות כדי להיזכר בשם המשפחה האמיתי של "סוכות."
מאז ימי סוכות העליזים חלפו 20 שנה ויותר. במהלך השנים התפזרו שכניי העגלגלים ותקעו יתדות בכל מיני פינות. אחד הבנים למד איתי בישיבה. שני נשא לאישה קרובת משפחה שלנו וכך הזדמן לכולנו להשתמש שוב בכינוי המרושע כמה עשרות פעמים. שלישי נהרג, מסכן, בתאונת דרכים וכל מי ששמע על זה אמר בטבעיות: מי, סוכות? אוי ואבוי. אחד הבנים, זה שהתבלט כבר בילדותו, הצליח בחיים. במונחים חרדיים זו היתה הצלחה סוחפת. הוא למד היטב כל שנותיו והפך לרב ומרצה מבוקש. במהלך השנים עקבתי אחריו והתגאיתי חרש בשם השכונה. הנה, אחד משלנו שעושה כבוד, ועוד דווקא סוכות המצחיק.
יום אחד, בחג הסוכות שלפני שנים אחדות, הייתי בבני-ברק בשיעור תורני שהוא העביר. על המודעות הגדולות שבישרו על השיעור נכתב כמובן שמו האמיתי של מוסר השיעור. לא היתה זו הפעם הראשונה, גם לא עבורי, כמאזין. כבר יצא לי בעבר לשמוע יותר מפעם אחת משיעוריו, ומרובם נהניתי מאוד. מה שכן, זו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לשמוע את "סוכות" מדבר על סוכות.
הבן המוצלח של סוכות דיבר ממש לעניין. הוא חילק את השיעור שלו לשניים: שיעור בהלכה ושיעור באגדה. בחלק ההלכתי הוא בירר כמה מסוגיות החג המסובכות, כמו דין סוכה שהיא גבוהה למעלה מ20- אמה מדוע היא פסולה. הוא פלפל ודן בהתלהבות ואני הבטתי בו ולרגע ראיתי את הילד המנוזל שרץ עם 11 אחיו בין רגלי אמו הלולבית. צחקתי.
ואז הוא עבר לחלק האגדתי ודיבר על מהותו של החג כחג שכולו אחדות ושתפקידו לכנס את כל עם ישראל תחת סוכה אחת. פתאום הוא אמר רעיון מסוים שגרם לי להחניק צחוק אדיר ולברוח אל מחוץ לבית הכנסת. חג הסוכות, הוא אמר, במיוחד ארבעת המינים שאנו נוטלים בו, מסמל את המשפחה היהודית: האם, שדרת הבית, היא הלולב. האב, הדרו ומרכזו של הבית, הוא האתרוג. והילדים, הילדים הם כמו עלעלי ההדסים והערבות, השוכנים למרגלות הלולב ומייפים אותו.
כך אמר כבוד הרב, הבן של סוכות. לא סתם אמר, אלא אף ייפה בצבעים חדים ובשפת גוף ערנית. כשהוא אמר "אתרוג," הוא סימן בכפות ידיו כדור עגלגל, כמו אבא שלו המנוח, וכשהוא אמר "לולב" הוא משך שתי ידיים זו מזו בצורה אנכית, כאילו צייר את אמו הארוכה וכשהוא תיאר את ההדסים והערבות כבר לא ראיתי, כי יצאתי החוצה לצחוק.
האמת ניתנת להיאמר, שמאז הגילוי הגדול, שכמובן טרחתי לעדכן בו את כל מי שהיה שייך באיזשהו אופן לימי ילדותי, איני רגוע. פתאום נחשפתי לפינה אפלה בחיים החברתיים. פתאום אני חש לעתים חוסר ביטחון בכל מיני הנחות יסוד. פתאום הכל לא ברור.
הוא ידע, אין ספק. לא יתכן שלא. פילטר הגנה פנימי גרם לו, בתהליך סמוי שהוא אפילו לא ידע על קיומו, להפנים את הטראומה כיתרון, ועוד לעשות ממנה שיעור הגותי. כלום ייתכן שיש חיץ עבה כל כך בין האדם ובין סביבתו? מה, באמת האישה יודעת אחרונה? כלום יש סיכוי ששמעון פרס חושב ש"חתרן בלתי נלאה" זו מחמאה? כלום יכול להיות שחברי מכנים אותי "שמחת תורה" בגלל סיבה עלומה כלשהי, ולא סתם כך, בצחוק? חג שמח לבני משפחת סוכות באשר הם, ולכל בית ישראל.
