"עצור, עצור, קאט", הכריז הבמאי והחזרה נעצרה. אל הסט נכנסו הבמאי והתסריטאי ועמם מוישה, שבגינו נעצר זרם הצילום והחל דיון ער שאת שלל השחקנים ואנשי הצוות כנראה ייגע מאוד ואילו לי הוא הסב טונות של נחת.
זה היה סרט שעלילתו מתרחשת בשכונה חרדית ובתוך משפחה חרדית. לי יש את הכבוד לשחק תפקיד זוטר כשחקן אורח ואת העונג הגדול ללוות את יום הצילומים גם בסצנות בהן אני לא משחק. מעניין מאוד לשהות על סט הצילום, במיוחד כשזה התסריט וזהו אופיו. בסרטים כתיקונם הבמאי הוא בעל הבית והוא הסמכות העליונה אבל בסרט הזה בעל הבית הוא מוישה. מוישה נושא בתפקיד הרם והנישא של "יועץ אמינות". הוא מאשר את התוכן והתפאורה, מהקצע את המבטא של השחקנים, מתקן תיקוני לשון, מדייק את המנגינה ודואג שהסיפור המוגש בפני הצופים יהיה אמין ומתקבל על הדעת לא רק מבחינה דמיונים אלא גם נאמן כמה שיותר למציאות.
הוא נודניק, מוישה, לא מרפה. "לא אומרים "וואס מאכסטו", הוא מעיר. "צריך לומר "וואס מאכט איהר", בלשון רבים". וכולם מתיישרים ומצלמים את הסצנה מחדש. הפעם הוא עצר את הצילומים מסיבה קריטית הרבה יותר: הבת של השכנים נכנסת אל בית המשפחה ופונה לבעל הבית בשמו הפרטי. אופס. לא אמין. הגיוני יותר שהיא תקרא לו מר שטיינר או "אבא של אסתי".
הפונקציה הזו,"יועץ אמינות", מוכרת. היא נחוצה בענף הקולנוע שמנסה לתאר ולהעביר מציאות זרה לעיני הצופה וצריך לדייק אותה כדי שהסיפור יהיה נאמן. היא הצליחה לחמם את ליבי בגלל שהעובדה שהיא מפותחת כל כך בסרטים ובסדרות שעניינן חרדית היא עניין חדש בן כמה שנים בלבד. ניתן בקלות לשחזר יצירות קולנועיות ישראליות שבהם יש גיבורים או סצנות מעולמות חרדיים ובהם דמות החרדי טפטית ומגושמת, רחוקה מהמציאות וסטריאוטיפית. והנה, מאז החלו יוצרים מוכשרים יותר ורגישים יותר לייצר קולנוע שמתאר דוסים הפכה האמינות לגורם חשוב ומכריע מאין כמותו. דמיינו לרגע את סצנת הפגנת החרדים ב"השוטר אזולאי" שנראית כמו פארודיה מכוערת על חרדים מתוך מחזה היתולי ואז צפו בסצנה מתוך שטיסל או שאבאבניקים. תענוג. תהליך ההתבגרות של החברה הישראלית ביחס למיעוטיה עובר בין קונילמל למאור שווייצר ב"בחורים טובים".
המחשבה על זה, כאמור, מחממת לי את הלב. לאורך השנים פיתחתי כמו רבים מחבריי, אובססיה לנושא. אני זוכר, לפני שנים, איך התפוצצתי למראה עזרא דגן המוכשר שביצע את סצנת הקידוש ב"רשימת שינדלר" בשגיאות הגייה מביכות ואני לא הבנתי מה היתה הבעיה, לסור מהלך שתי תחנות אוטובוס לבני ברק וללמוד איך עושים את זה. מה הסיפור, בעצם? למה זה כל כך חשוב לנו? זה הרבה הרבה מעבר לפרפקציוניזם אמנותי, שגם הוא חשוב. זה קשור למערכת יחסים מכבדת וצובע את היצירה בצבעי אמינות ואמון. בדיוק השבוע עסקתי במתן ייעוץ לתסריט שכל חלקי היידיש שבו עברו עדכון מיידיש חסידית ליידיש ליטאית. תוך כדי עדכון ועבודה עם השחקנים התחלתי לחוש בקצה קצה של אובססיה שפוקד אותי, אבל זה לא גרם לי לחדול. הפוך. הוצפתי כמעט אושר על התהליך המבורך הזה שעברה תעשיית התרבות הישראלית ושמשקף בהכרח גם תהליך שעוברת החברה הישראלית. שהרי, מה הצורך בהקפדה על אמינות התסריט? מקורו הוא ביחס הבסיסי שבין היוצר לקהל הצופים. כדי שהסיפור יתקבל על הלב, כדי שהיצירה תשתלט על הדימיון ותתקבע בו, צריך שנוכל להאמין ליוצר. כדי שנוכל להאמין ליוצר צריך אמינות בתסריט. נכון שזה קולנוע ונכון שכל מה שמוצג למצלמה הוא בדיה, אבל אם בסרט ילד חסידי אומר מילה בהגייה ליטאית, מבלי שהקפדנו על דיוק – גם זלזלנו אמנותית אבל גם גרמנו לחוסר אמון בינינו לבין היוצר. אנחנו לא מאמינים לו ולא מאמינים לסיפור שלו וזה מחריב לנו את חוויית הצפייה.
זו המחשבה ראשונה. היא חמימה ומלטפת. בעקבותיה באה מחשבה שניה, פחות שמחה, כי כרגיל היא קשורה לחיים האלה של שלהי תשפ"ד: המילים האלה, אמון ואמינות, הן הסיפור הגדול שלנו עכשיו. הן מקור לחלק עצום מהמועקה שמחלחלת לחלק מהלבבות ולדאגה שמצויה בלב כולם. חוץ מהפצעים המדממים שפוקדים חלקים גדולים מהאוכלוסיה, סובלים כלל הישראלים מכאב אי הודאות ואי הידיעה. יש מריבה קשה בין צדדים בחברה הישראלית, אבל בצל המאורעות הקשים של השנה המריבה הזו נרגעת במידה מסויימת ומותירה את מקומה לתוצאה הרסנית שלה: חוסר אמון. פחות אנשים, מכל הצדדים, נצים עכשיו ביניהם, אבל הרבה יותר אנשים מאבדים אמון בשני הצדדים
במרכז נע כמובן מערך היחסים שבין הציבור להנהגה. זהו מעגל קסמים בלתי אפשרי: חלק מאזרחים לא מאמין למנהיגים ולכן הם לא סומכים עליהם ומאשימים אותם בכך שהם מקבלים החלטות מתוך אינטרסים פוליטיים. המנהיגים מרגישים מאויימים, פוליטית, ועל כן הם מתבטאים ומתנהגים כמי שמערבים שיקולים פוליטיים בהחלטותיהם. הציבור מבין את זה, מקבל אישוש לחשדותיו ומאבד את האמון עוד יותר, וחוזר חלילה.
בבית של אנשים שאני מכיר טוב מתקיים ויכוח בין דורי. ההורים מעוניינים שבתם תלמד תחום מסויים, בעוד היא בעצמה חושקת בתחום אחר לגמרי. צריך לומר שאנחנו לא כופים, חס וחלילה, רק מייעצים בנחישות. צפיתי השבוע בויכוח הזה שלנו והבנתי משהו חמור מאוד שקשור במידה שווה לתחום הלימוד של בתי ולתקיפות בדחייה: מרגע שיש חשד לאינטרס, נסדקת האמון ולא ניתן לקיים שום שיח ענייני. אתם יודעים איך פתרנו את זה, חלקית? פשוט הנחנו את האינטרס על השולחן. שיהיה ברור, מראש שזה מה שאנחנו רוצים שיהיה בסוף. אנחנו לא מסתירים. ועכשיו, אחרי שזה על השולחן, בוא נדבר עניינית ונראה כמה זמן באמת לוקח להגיע לאוניברסיטת בר אילן בבוקר. שהרי ברור שהסוגיה הזו היא עניינית, אבל בצב של חשדנות – אי אפשר לקיים את הדיון הזה.
הנה חלום לשנה חדשה: שהאינטרס יהיה על השולחן. שהשיח יתקיים מתוך הודאה מוקדמת באינטרס של כל צד. שאת הניתוחים הפוליטיים והפרשנויות מהטלויזיה יספקו המנהיגים בעצם. שראשי הממשלה יתחילו כל תדרוך בהתייחסות לכך שהם מוטרדים מההתקפות נגדם ושזה יכול להשפיע על החלטותיהם – אבל למרות זאת הם מתאמצים להתעלם ולהחליט כך וכך. שראשי האופוזיציה יקפידו, אחת לכמה זמן, לתמוך במהלך ממשלתי, למען האמינות. שזה יהיה העניין המרכזי: לא לשכנע ולזכות באהדה, אלא הרבה פחות מזה – לנסות לזכות באמון בסיסי שמבוסס על אמינות. זה יעבוד וזה יחלחל גם למטה אל עבר השיח של כלל האזרחים. קודם כל, עוד הרבה לפני שהסצנה תבוצע ותצטלם היטב, היא צריכה להיות אמינה, כדי שנאמין לסיפור.
