אני מביט אל עצמי פנימה בימים האחרונים ומגלה מתוך הפתעה גמורה תגלית מרעישה. אך השבוע התפרסמה החלטת בית המשפט העליון בדבר ביטול ביטול פסקת ההתגברות, החלטה שהוגדרה כ"קריטית", "דרמטית", ו"החשובה ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית". אני יושב מול הטלויזיה, שומע את הדברים – יצא לי לצפות ממש ברגע הנשגב ההוא שבו עמית סגל וגיא פלג השפילו את עיניהם למכשיר הסלולרי, גיא אפילו הרכיב משקפיים וקיבלו בלייב! את הפסיקה – ומה אני מגלה? אני מגלה שזה מעניין את הסבתא שלי. אך לפני כמה חודשים הייתי רץ לקרוא כל מילה מהפסיקה, מחשב חשבונו של עולם, מודד את קוטר כיפתו של כל אחד מהשוללים ואת רשימת המינויים למוסדות תרבות של כל אחת מהמחייבים; מנסח תגובה חריפה וממהר להתכתב עם אחרים העוסקים בנושא; מתווכח ברדיו ובעיקר: נסער סביב ההתרחשות ובעיקר סביב השאלה המשולשת הקיומית לחייו של כל מי שמתבטא ציבורית: מה אני אומר, איפה אני אומר ואיך אני מוציא מהסיטואציה את המיטב עבורי.
ועכשיו? נאדה וגורנישט. אני זוכר שאמרתי לעצמי: נו, צפוי. ועוד אמרתי לעצמי: יפה שהטלויזיה כבר לא רשמית כמו פעם אלא מרשה לעצמה לעצור רגע ולאפשר לכתבים לקרוא מהמכשיר. ואז, אני זוכר, פילחה את החדר צעקת "זה רותח פה, מה לעשות עם זה, זה רותח!" ואני קמתי והלכתי למטבח ויותר לא שבתי לעסוק בנושא. מעניין את הסבתא. את שתיהן. בתיה ורחל עליהן השלום.
אני חושב שהדבר הזה צריך ביאור. הסיבה הבסיסית היא, ואני בטוח שיש רבים שיזדהו איתה, שפתאום זה נראה לי רחוק ומיותר ומשוגע. מה עכשיו אקטיביזם ושמרנות. למי אכפת עכשיו סבירות ותזכירו לי מה זה בדיוק הלכת אפרופים. זוכרים את הטיעון להגנת המיעוט, זה עם הג'ינג'ים? אז תחשבו עכשיו על המילה הזו ותראו איזו קונוטציה מצמררת היא עושה לכם במוח. כפרה עליהם שיחזרו בשלום. אנחנו בתוך משהו ענק ואיזה מקום בראש יש בכלל למשהו אחר? כל זה נכון כמובן. אין מקום עכשיו, לא בראש ולא בלב לויכוחים האלה ולא לעיסוק בהם. מלחמה בדרום ובצפון, חטופים בעזה ואבלים ופצועים בכל פינה. ומה שעוד נכון זה שהמלחמה והמצב והאסון לא רק מסיחים את הדעת ונוטלים אותה למה שבוער ומדמם. הם גם מכניסים לפרופורציות ומגלים סוד כמוס: העניין המשפטי לא באמת כל כך עקרוני ומהותי. זה אולי סמל מוקצן למחלוקת עקרונית ומהותית. ההשלכות המעשיות של הפסיקה הזו אינן מטרידות אותי. מה שמטריד אותי הוא הויכוח שאותו שני צדדי הסוגיה מייצגים והויכוח הזה הרי יימשך בין אם נפסוק כך או אחרת. והעובדה ששמנו את כל הביצים בסל הסמלי של הדיון סביב בית המשפט העליון היא חלק מהקצנה האופיינית למשברים פוליטיים וחברתיים ועכשיו חזרנו לפרופורציות והשתחררנו מביטויי הקיצון.
אבל הסיבה הנכונה והמדוייקת לחוסר העניין היא בעצם החלטה נחושה. אני פשוט החלטתי שלא אתייחס ציבורית לשום סוגיה מסוגיות המחלוקות הישנות. המצב קשה, ליבי מר עלי, הכל מקבל פנים אחרות והרבה הנחות יסוד, פוליטיות ושבטיות, מתערערות, והמסקנה היא שנכון יהיה לסתום. עושה רושם שהעולם יסתדר די יפה גם מבלי לשמוע את דעתו המלומדת של אריאלי, למרות שהיא חשובה וחכמה. כשמדברים על כך שעכשיו לא הזמן למריבות, הרבה אנשים טועים בהבנת העניין. אין הכוונה שכולם צריכים להסכים עם כולם. הכוונה היא, בעיקר, שאין זה הזמן לקיים את המריבות. ומה שיפה במריבה, להבדיל, נגיד, ממחלה או מסתימה בצנרת, זה שאם לא מדברים עליה היא לא קיימת. המחלוקת אולי קיימת. חילוקי הדעות. אבל כדי שתהיה מריבה מישהו צריך לעשות אותה ועושים אותה באמצעות נקיטת צד ופרסום ברבים של הצד שננקט. ברבים, כן? מעולם עוד לא התלקחה מריבה בגלל שמישהו צעק במקלחת מה דעתו. אלא אם כן זו המקלחת בכלא.
בין שאר קבוצות הווטסאפ שאני חבר בהן יש אחת מעניינת במיוחד. חברים בה אנשי עיון ומדע ומה שמאפיין אותה וגורם לי לאהוב אותה הוא רוחב האופקים. הנושאים הנידונים בה מאוד מאוד מגוונים. מדברים על הלכה ועל רכילות, על חסידות ועל כדורגל, על מדע ועל כסף. אחד החברים בקבוצה, ומרגע זה אני נזהר ומקשקש מאוד כדי שלא יבולע לי, הוא אובססיבי לנושא אחד ומסויים שהוא עוסק בו. נגיד שמדובר בציפורן חודרנית, רק לשם הדוגמה. ומה שיפה זה שהוא מדבר רק על זה. לא משנה מהו הנושא הנידון בקבוצה, משרק רואים שהוא מקליד משהו במרץ, ברור שעוד רגע תגיע התייחסות שתקשור את הנושא הנדון לציפורן חודרנית, או שתביא הוכחה לעמדה כלשהי בויכוח מעולם הציפורניים החודרניות או שתביע התעניינות בדבר מה שנכתב לעיל, כי הדבר עשוי להביא תועלת לנושא, ובכן, הציפורן החודרנית. כזה הוא וזה כמובן מגוחך ובלתי נסבל, אבל זה הפך למשהו מצחיק וחינני. הסיבה להתנהגות הזו פשוטה: הוא עובד בזה. הבחור הפך את נושא עיסוקו ל"דבר שלו". למה שמגדיר אותו, והוא לא יכול אחרת.
חמש השנים האחרונות, הדי מקוללות יש לומר, הקימו קהילה גדולה מידי של אנשים שהפכו את הויכוח הפוליטי לציפורן החודרנית שלהם. להבדיל מהחבר החמוד שלי בקבוצה, הם לא באמת עובדים בזה, או עובדים בזה בעקיפין, אבל בתהליך נפשי ארוך שאידיאולוגיה, אכפתיות ונטייה נפשית לקיצוניות והתמכרות משמשות בו בעירבוביה הם הפכו את זה לדבר שלהם. וזה הם. זה מגדיר אותם. ומהם אני קצת דואג, יש לומר. כי אני מאמין באמונה שלמה שכמוני יש עוד אלפי ישראלים שלקחו צעד גדול אחורה בויכוח הפוליטי. אלפי אלפי ישראלים שבשנים האחרונות נטלו חלק פעיל ביורה הפוליטית המבעבעת וחיו את הקונפליקט – שותקים עתה גם משום שהם מכונסים בכאב ובדאגה וגם בגלל ההפנמה החשובה הזו של הידיעה שהעולם ימשיך לנוע גם מבלי שדעתם תישמע. בהם אפילו כאלה שהתרגלו להשמיע את דעתם ברבים, שזה, אם יורשה, עניין קצת ממכר. והדאגה, איפוא, מתמקדת בקהילה שעדיין חושבת שמבחינה זו עולם כמנהגו נוהג. וצריך להמשיך להגיב ולהשמיע דעה (צפויה ומשעממת ברוב המקרים) בכל נושא שבויכוח. ואני לא כועס חס וחלילה וכחלק ממדיניות ההכלה אני אפילו חושב שזה מגיע ממניעים צודקים – הן ציפורן חודרנית היא דבר מכאיב ומטריד מאין כמותו! – אני רק אומר שככל שימעטו קולות כאלה כן ייטב, ומזמין אותם בחום להצטרף לקהילה המפוארת שיש לי הכבוד להיות אחד ממנהיגיה, קהילת החכמים הסותמים.
