הבחירות הראשונות

הבחירות הראשונות

הבחירות הראשונות היו משוגעות בדיוק כמו הבחירות הנוכחיות. מה יש בהן שהופך אותנו כת משוגעים? ציור: לי-אור עצמון פרואין

בבוקר יום הבחירות שקעתי בעיון פרטני בדברי ימי הבחירות בישראל מאז ומעולם. זו היתה פיסת גן עדן. כבר שבוע ויותר שאני תקוע מול תצלומי הניירות המצהיבים האלה ואיני יודע את נפשי מרוב אושר.

נתמקד במערכת בחירות אחת – מערכת הבחירות הראשונה. ינואר 1949. אלה לא היו אמורות להיות בחירות לכנסת אלא ל"אסיפה המכוננת", שתפקידה המוגדר היה הגיית חוקה לישראל. כיון שהמשימה הזו לא ממש צלחה, חוקק "חוק המעבר" והתוצאות הומרו לכאלה הקובעים את הרכבה של הכנסת. לאחר מכן הוקמה ממשלה בראשות בן גוריון ובהסתמכות על קואליצייה בהשתתפות מפא"י, 2 מפלגות מרכז והדתיים.

קודם כל הנתון הדרמטי והמרגש הבא: המספרים. מספר בעלי זכות הבחירה בבחירות 1949: . 506567. מספר בעלי זכות הבחירה בבחירות 2026: 7331981. 87 שנה. פי 14 וחצי. ב49 חיו בישראל מספר תושבים שהוא כחצי ממספר תושבי העיר ירושלים כיום. זה לגמרי משוגע ומרגש. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אבל על זה עוד ידובר. הסיפור המעניין ביותר הוא שעולם כמנהגו נוהג. קווי הדמיון בין בחירות 1949 ובחירות 2026 הם כה רבים עד שאין מנוס מן המסקנה שבפרספקטיבה היסטורית של מאות שנים, הן תיספרנה באותו פרק. אולי אפילו באותה שורה. "ב1948 הוקמה מדינת ישראל. במאה שנותיה הראשונות היא נלחמה על קיומה בעיקר מול האויב הערבי ועסקה במאמצים לקביעת צביונה ודרכה האידיאולוגיים והחברתיים". זהו. אף מילה על בנט. שום איזכור לתרגיל המסריח. התעלמות מערוץ 14.

מפלגת שמאל גדולה ומרכזית (מפא"י בראשות בן גוריון), עוד מפלגת שמאל הנוטה יותר אל הסוציאליזם בואכה קומוניזם (מפ"ם) ועוד אחת ממש קומוניסטית. ואז עוד 3-4 קטנות שלא מסתדרות עם הגדולות, אחת מהן בעלת השם עמוס האידיאולוגיה "מפלגת יצחק גרינבוים". בימין – מפלגת חרות בראשות בגין, שאם חשבתם שהיא מאגדת את יוצאי המחתרות ממש טעיתם. היא רק אחת מהן. בנוסף יש את הציונים הרוויזיוניסטים, שמבינים ממש אחרת את תורת ז'בוטינסקי עד שלא יעלה על הדעת שיילכו ביחד ועוד אחת, קיצונית, של נתן ילין מור, שכתובתו הרשומה בפרוטוקול התוצאות היא "בן יהודה 18 ת"א (כעת עצור בעכו)" – בחשד למעורבות ברצח ברנדוט. תענוג.

מה עוד? 3 מפלגות ערביות, 2 מפלגות מרכז (הצה"כ והפרוגרסיבים). הלאה. מפלגות עדתיות: מפלגת התאחדות הספרדים ומפלגת התימנים. אותי ענייניה במיוחד הזירה הדתית והחרדית. שימו לב מה קורה בה: החזית הדתית המאוחדת שאיגדה את הציונות הדתית ואת אגודת ישראל ובראשה עמדו הרב פישמן מיימון והרב יצחק מאיר לוין שהפכה למפלגה השלישית(!) בגודלה, אבל אז מגיעה עוד מפלגה: רשימת חרדים, של הרב מוקוטובסקי-כי טוב ועוד אחת: רשימת היהודית המסורתית של ד"ר בוקסבוים וחרדים קיצונים ועוד רשימה של הפועלות הדתיות ואיך אפשר בלי פרופ' ישעיהו ליבוביץ שרץ במסגרת המפלגה ההכרחית "הרשימה המאוחדת של פועלים דתיים" שסימנה ש' ושזכתה ל1280 קולות. אם ממש תתעקשו אני יכול להעמיד טבלת השוואה מפוארת בין רשימות אלה ובין מגוון הרשימות הדתיות והחרדיות שרצו לבחירות בשבוע שעבר. מה שהיה הוא שיהיה.

מה זה הדבר הזה? עדות בריאה לאקטיביזם ולדיוק אידיאולוגי או הבלי אגו ושאפתנות אישית? והתשובה המשעממת היא: גם וגם. נכון שיש ליתן כבוד ומקום להבדלים אידיאולוגיים, אבל נכון גם שהמנוע העיקרי הוא הצורך של אנשים להתבטא, לתפוס מקום וכן. גם בעוד דברים.

ב1992 רצה לבחירות יהדות התורה כאיחוד בין אגודת ישראל ודגל התורה אחרי ריצה נפרדת ומאבק מר בין שתיהן ב1988. האיחוד הזה בא כחלק מתהליך טבעי, רוב מפלגות הפורשים לאורך מערכות הבחירות  התאחדו עם יריבותיהן לקראת הבחירות שבאו אחריהן. אני הייתי אז בן עשרים, פעיל צעיר ובולט במטה הבחירות וביחד עם כמה צעירים הצלחנו לשכנע את הרב רביץ ז"ל להפעיל מטה תימרוץ צעירים תחת הכותרת המרהיבה שאני הגיתי: "להדגיש את הייחוד בתוך האיחוד". אני זוכר, שהמטרה שלנו היתה ממש ברורה: רצינו אוטו. יהיה מטה – יהיה אוטו. גרמנו לרביץ, שהיה חכם ומחוכם אבל בו בזמן גם תם וישר הנותן אמון באנשים, להקים את "המטה המיוחד", עניין מיותר בתכלית וכך היה לנו אוטו לכל מערכת הבחירות. האמינו לי שכל מילה שפרסמנו היתה נכונה וכולם האמינו בצורך להדגיש את הייחוד בתוך הייחוד, אבל האמינו גם באוטו. פיג'ו 306, אם אני זוכר נכון.

אין אני מן המזלזלים בריצתן ושאפתנותן של המפלגות הקטנות. אני מוצא את עצמי מתקומם אפילו כלפי הטענה של "שריפת הקולות" ועוד לא החלטתי סופית מה עמדתי בשאלת העלאת אחוז החסימה. חלק מובנה מהמשחק הדמוקרטי הקדוש הוא היכולת המוחלטת להשמיע קול. כל קול. לא לחינם מכונה ההצבעה "קול". זה מה שהיא. ביטוי, השמעה, דיבור. אין כאן, איפוא, שום הבעת דעה, רק סיפור דברים על איש אחד שנבר בתוך מפת הבחירות של לפני כשמונים שנה, מצא שם חלוקה שדי דומה לחלוקה שלנו היום וזה היה נראה לו, בצדק או שלא בצדק, קצת מגוחך. מעניין איך תיראה מערכת הבחירות הנוכחית ב2098

רוצה לשתף את הפוסט הזה?
קובי אריאלי

סטנדאפיסט, מרצה, שחקן ואיש תרבות. נולד בירושלים ובוגר החינוך החרדי. כותב מדור שבועי קבוע ב"ישראל היום", מגיש בגלי צה"ל ויוצר ומגיש תכניות תרבות, פנאי וסגנון חיים בערוץ 24.

עוד כתבות

המתורגמן

המתורגמן

שקרים

שקרים