30 שנה.
התקופה הזו בשנה, יום הזיכרון לרצח יצחק רבין והימים הסמוכים לו, חוץ מזה שהם ימים לאומיים, עבורי הם ימי בין-מצרים אישיים. כך כבר 30 שנה. הם מאופיינים אצלי בטלטלה עמוקה, בשאלות של זהות ובחידוד קונפליקטים חברתיים וישראלים. אני מתמלא בכאב ובתסכול, בהרהורים ובתוכניות לשינוי. צריך לומר גם שכבר שנים ארוכות מאז זכיתי להימנות על חבורת אנשי התווך, אלה שמצויים בין העולמות, ידיי גם עסוקות בימים אלה ופי ממלל דיבורים רבים. רובם של פיוס וחיים משותפים.
על התסכולים וכאבי הלב, ההחמצות והעלבונות שכרוכים אצלי עם היום הזה כתבתי ודיברתי די, כאן ובכל מקום. את יום הזיכרון ה-30 אני מבקש לנצל לעניין שהוא כמעט אישי, אבל יש לו משמעות רחבה יותר. אני רוצה לבקש סליחה.
לפני שנים אחדות, בשיא המאבק הפוליטי, כאשר ימי ואירועי הזיכרון לרבין היו צבועים בהרבה צבע פוליטי, נוצר עניין מסוים סביב דברים שאמרו בני משפחת רבין באירועי הזיכרון. אני זעמתי אז מאוד וצייצתי בטוויטר הארור, שאז עוד כתבתי בו מעת לעת, ציוץ שאמנם ניסה להיות מנומס, אבל אמר משהו כמו ש"בני משפחת רבין לא צריכים להשתתף בטקסים הממלכתיים". כך, בערך. רבים הסכימו איתו אז רבים ביקרו אותו, לא משנה. מהר מאוד התעשתתי והבנתי שהוא מיותר ופוגע. אפשר לקיים דיון פילוסופי על אודות העניין , ואפשר לבקר בחדרי חדרים דברים שאומרים בני המשפחה, אבל לכתוב ברבים שורה כזו על אנשים שאבא שלהם וסבא שלהם נרצח בידי מתנקש- זה דבר חמור ופוגע, בעיקר כשאני מכיר אישית חלק מהם. ועוד בעיקר – כי זה מאוד לא אני, סליחה על היומרה. לאורך כל שנותיי בעיתונות אני כמעט לא פוגע ישירות באנשים, בוודאי שלא אם הם לא נבחרים, או פוליטיקאים. ומה שקרה שם היה שבלהט ויכוח התייחסתי לנושא מתוך התעלמות מכך שיש מאחוריו בני אדם ולבבות כואבים והעובדה שיש כאן סוגיה פוליטית לא הופכת את הכאב שלהם קהה יותר.
אני מודה ומתוודה: זמן מה לא עשיתי כלום בעניין. מפי חברים נודע לי שבני משפחת רבין שאני מעריך נפגעו מן העניין. נבוכותי, אבל לא ידעתי כיצד לנהוג. מסביב נהם סער פוליטי לא נורמלי ובתוך ענן אבק הויכוחים, דחיתי את העניין מרגע לרגע, עד שבשלב מסוים קבעתי, בסיועו של חברי יוסי לחמני, מנכ"ל מרכז רבין, פגישה עם דליה רבין, בתו של יצחק רבין, שהייתה אז יושבת ראש המרכז, כדי ללבן את העניין, אולי קצת להתווכח, ובעיקר כדי להתנצל.
אבל מה שקרה אז, היה מתחום הסטנדאפ על השליימזל: הפגישה שלנו נועדה ליום כלשהו, באחת בצהריים. באותו יום שידרתי ברדיו עד 12:00 ונועדה לי הופעה בחיפה בשעה 4:00. ממש כשסיימתי את השידור והתקנתי עצמי ללכת לפגישה עם דליה רבין, נודע לי שטעיתי וההופעה בחיפה היא בשעה 14:00 ולא בשעה ,4:00 כך שאני חייב לבטל את הפגישה וכך יוצא, שמישהו שפגע במישהי קובע עימה פגישה לצורך התנצלות אבל אז מבטל את הפגישה ופוגע בה עוד יותר; על כן החלטתי שלא להסתפק בהודעה או בשיחת טלפון אלא נסעתי במהירות אל משרדה במרכז כדי להביע את התנצלותי בפניה, פנים אל פנים שגם זה, בוא נאמר את האמת, לא שמחה גדולה אבל לפחות, על פי עקרון ההכבדה, יש כאן הקרבה מסוימת.
אבל כשנכנסתי לחדר כשבאמתחתי התירוץ המפוקפק הזה, שנשמע כמו שקר הכי אומלל, של מתחילים, קרה דבר שאני זוכר עד היום באהבה גדולה.
חלק עצום מהתיאורים על דמותו של יצחק רבין ז"ל המוכרים לכל ישראלי מספר על הביישנות, החיוך והחום האנושי. זה חוזר על עצמו שוב ושוב בהרבה אותנטיות. דורות גדלו על התיאורים האלה שבמרכזם החיוך של רבין. אני נזכר בוידוי נפלא של חברה שלי, אשת רוח שעברה מהשמאל אל עומק הימין והתוודתה באוזניי ובאוזני כל מאזינינו ברדיו על כך ששני דברים היא לא מצליחה לעקור מליבה, למרות התהליך שעברה והם: את האהבה לרבין ואת חוסר הסימפטיה כלפי בגין. אני זוכר שמאוד הבנתי את זה. רבין, למרות היותו גנרל ואיש אנליטי וסמכותי ניחן בחום כובש והיה אהוב מאוד גם לפני שנרצח.
ומה שקרה שם בחדר היה שאני מלמלתי משהו, ורבין קמה מהכיסא ובחיוך ענק של רבין פשוט עטפה אותי בחיבה ושלחה אותי לנפשי בטונות של סימפטיה סע לך, היא אמרה הכל בסדר. יש לך הופעה. היית, דיברנו, נדבר. וזה היה כל כך חם, עד שאת הדרך לחיפה עשיתי דומע מהתרגשות.
גם מהשיחה ההיא חלפו כבר כמה שנים, 5 מערכות בחירות, שתי מגיפות ושלוש מלחמות. עכשיו, במלאת 30 שנה לרצח רבין, בימי רחמים וחשבון נפש לאומיים, זהו זמן טוב עבורי לפנות מכאן לדליה רבין ולנועה רוטמן ולכל משפחתן, ולבקש סליחה. נמשיך לדבר ואולי להתווכח, אבל אני מאוד מתנצל על הציוץ ההוא.
