אתמול חוויתי לראשונה בחיי הבוגרים אובדן של אדם שאהבתי.
הרב אברהם רביץ היה אוהבי ומורי ובעבר, למשך זמן קצר, גם מעבידי. לאורך כל עשרים השנים שהכרתי אותו במסגרות השונות, לא חדלתי לרגע לאהוב ולהעריץ אותו.
התחושות הללו, היו בעיקרן אישיות. רביץ היה יהודי חכם, מהכי חכמים שהכרתי. הוא היה גאון בתורה, הוגה בעל משקל, פיקח, מפולפל וספוג הומור משובח. כשרונו לספר סיפור היה נדיר, הוא היה איש השיחה הטוב בעולם, חם לב, רגשן, אינטליגנטי וחריף מחשבה.
אבל היה גם העניין הציבורי. הרב רביץ היה המנהיג החרדי האזרחי (כזה שאינו נושא במשרה רבנית) המרשים ביותר שהיה לקהילה החרדית אי פעם. בעצם נוכחותו בכנסת, כאיש בעל שיעור קומה כזה, הנדיר מאוד בכנסת, המייצג את החרדים – הוא עשה שירות עצום. כנואם הוא היה מחונן. כמחוקק הוא היה חרוץ וחכם. בתפקידיו הביצועיים הוא הותיר שובל של הצלחות וכל זאת – מבלי שהיה לרגע פוליטיקאי קלאסי. הוא היה חכם מהם, נקי מהם, צדיק מהם. למרות הצלחתו, הפוליטיקה היתה קטנה עליו בכמה וכמה מספרים. ליוויתי אותו ככתב פרלמנטרי בימי ראשות ועדת הכספים. הקדנציה שלו בועדה היתה תור הזהב של הציבור החרדי מבחינת השוואת תקציבים ומניעת אפליה, והכל בנועם ובחכמה מבלי שאיש יזעק כנגדו ומבלי שאיש יסית כנגד שולחיו. עוד יתגעגעו לימיו כנציג הציבור החרדי בכנסת.
לא כולם אהבו את שונותו של רביץ, את הסגנון שאפיין אותו ואת החשיבה הרדיקלית שלו שעלתה כפורחת מעל לשלולית הפוליטיקה העכורה. הוא מעולם לא ענה למתנגדיו דבר, ורק המשיך להיות חכם, מקסים ומלא הוד והדר. אתמול, בהלווייתו, לצד מוקיריו מהתקופה הפוליטית, צעדו מאות מתלמידיו ושומעיו בשנים שקדמו לה, מישיבת "אור שמח" המהפכנית בתחום החזרה בתשובה, מישיבת מרום ציון, ומעשרות ההרצאות שנשא במשך השנים.
לפני כחודש הודיע רביץ כי הוא פורש מהפוליטיקה, לרווחתם של כמה שציפו לרגע הזה שנים ולמגינת ליבם של אלפים שהיו גאים בו, בפעילותו ובעצם נוכחותו הציבורית. עכשיו נסתלקה גם האפשרות ללחוץ עליו שיחזור בו או להתבשם מכתיבתו ומזכרונותיו. צר לנו עליך ר' אברום. נעמת לנו מאוד מאוד.
