בימים אלה ימלאו עשור למחאה החברתית ששטפה חלקים גדולים מהמדינה ב2011, לא השיגה דבר, אבל אין בכל דבר שהרי היא גם לא רצתה להשיג דבר; מה שכן, היא היתה, מבחינתי ומבחינת רבים אחרים, הסנונית הראשונה במסע אי ההשלמה של המחנה הליברלי עם אובדן השלטון, כך שאני רואה בה, במידה מסויימת, את פרק א' או את הקדימון למחאות 2020 שהובילו בחודש הקודם להחלפת השלטון. לרגל היארצייט, אספר סיפור לע"נ.
בימים ההם, כדי להשלים הכנסה הייתי כותב פה ושם נאומים לפוליטיקאים. זו מלאכה לא קשה למי שבקי מעט בתורת הנאום, אבל היא הופכת לקשה כשעובדים עם פוליטיקאי שיודע מה הוא רוצה לומר. במקרה כזה הוא מדייק אותך ומזקק אותך שוב ושוב עד שהנפש יוצאת.
זה מה שקרה במוצ"ש אחד של יוני 2011 עם שר בכיר דאז שהיה לי הכבוד לכתוב לו מעת לעת נאומים. אני הייתי בביקור אצל חברים כשלפתע החלו לחפש אותי בבהילות מהלשכה. מסתבר שהשר בדרכו לארוע של המפלגה בו הוא תכנן לשאת רק דברי ברכה קצרים, אבל באותם רגעים התכנסה במרכז תל אביב הפגנת הענק השנייה של המחאה החברתית והשר וצוותו הבינו שהוא חייב להתייחס לארועים ועלי הוטלה מלאכת כתיבת הנאום.
כיו שהכל היה בתנאי לחץ ומהירות, לא המתנתי לשיחה המתחייבת עם השר, אלא ישבתי מייד וכתבתי נאום חוצב להבות שהיווה את תמצית תפיסת העולם שלי לגבי ההפגנה, מהותה ומה עומד מאחוריה. כתבתי על תרבות הפינוק והדרישה המופרזת, כתבתי על היעדר אחריות ועל יסודות סוציאליסטיים הרסניים לכלכלה, כתבתי על זה שההפגנות הן בעצם פוליטיות ורק כלפי חוץ הן על העניין הכלכלי. כתבתי הרבה ובהתלהבות, מתוך הבנה ברורה שאני כותב בעצם מפיו של השר שלי, איש הליכוד ונציג הממסד שכנגדו מכוונות בעצם ההפגנות האלה. השלמתי את הטקסט ושלחתי אותו בגאווה.
לא חלפו חמש דקות והשר בכבודו ובעצמו ניצב על קו הטלפון שלי כעוס וזועם וממש נוזף בי. "השתגעת?", "זה נאום שמתאים לארוע כזה?" "אתה רוצה להפיל אותי?" לא ממש הבנתי על מה מדובר, אבל אז הוא אמר משפט שמלווה אותי עד היום: "אנשים צועקים כי כואב להם. צריך להקשיב להם ולחבק אותם. לא לתקוף אותם". כך אמר ואני, בקול רפה ובזנב בין הרגליים ישבתי וכתבתי מפיו איזה בליל סיסמאות על הכלה ותיקון ובלה בלה.
ואני זוכר שלרגע חשבתי שממש שגיתי ושאולי הוא צודק ושמנהיג הוא של כולם וצריך להכיל ולהבין ולחבק ואז אט אט הבנתי שלא כך הוא הדבר. ושהנאום הנכון שצריך היה להינשא אז הוא דווקא הנאום הראשון שלי. ושהשר היה צריך להבין שההתארגנות היא התארגנות פוליטית ולתקוף אותה בכל מאודו וזה שהוא לא עשה כן מלמד משהו על עמדתו ותפיסותיו, אולי.
כעבור עשר שנים מאז אני גאה לגלות ששנינו, גם אני וגם הוא, עדיין אוחזים היטב בדעותינו ואף מבוצרים בהן יותר מאי פעם. לשר קראו גדעון סער.
עדכון 7.4.26: יכול להיות שהוא צדק.
