בין הסוגות השונות שמרכיבות את מקצוע העיתונות המפוקפק בולטת בנוכחותה אחת המצליחה להאפיל על כל השאר, להוביל בבטחה את טבלת ההישגים של עיתונאים צעירים ולמלא בצפיפות, מידי יום כמעט את דפי העיתונות ורגעי הרדיו והטלויזיה. אחרי שנים ארוכות בהן היא מככבת בראש הרשימה, ראוי לדון מעט ולהבין מה בדיוק טיבה.
מדובר בז'אנר התחתון המכונה בטעות "התבטאויות" אך בעצם יש לכנותו ז'אנר ה"מישהו אמר". מישהו מפורסם מכל סוג שהוא אמר משהו, בדרך כלל על מישהו או על משהו, מישהו אחר שמע או דיווח על כך, מישהו מפרסם ואז קורים דברים.
ביבי אמר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים; הרב עובדיה אמר שיוסי שריד עכבר; ליברמן אמר שהתורכים הם זבל ושלחמג'ון זו פיתה ישנה שמישהו הקיא עליה; וכן הלאה, בסדר עולה: אורי אור אמר שהמרוקאים לא מספיק אינטליגנטים; יוסי ביילין אמר שצריך לחון את הנשיא קצב; אבי שמחון אמר שהעולים לא באו לכאן כי הם יהודים; אפרים שמיר אמר ששלמה ארצי חופר וכן הלאה, עד שהנפש יוצאת.
רגע אחרי כל זה, מגיע הגל השני, העכור פי כמה: השמאל אומר בתגובה שביבי כשלון; יוסי שריד אומר בתגובה שהרב עובדיה מדבר כתגרנית; טורקיה אומרת לליברמן שהכל עובר עליו וחתול השתין עליו וכן הלאה, עד שהנפש שכבר יצאה, מתחילה להטיח ראשה בקיר ולהכות את עצמה עד זוב דם.
הגיע הזמן לומר את האמת: זה מגעיל, זה ילדותי ובעיקר – זו לא עיתונות. זו חארטה. כל הידיעות שפותחות ב"פלוני אמר" או "פלוני אומר". אינן עיתונות. הן אינן שוות כלום.
נתחיל בכבד: כשראש הממשלה אומר משהו חשוב, נגיד, למשל, שעד סוף השבוע תפרוץ מלחמה עם סוריה, הוא לא "אומר" את זה. הוא "מודיע" את זה. כשהוא אומר שעד סוף החודש ישוחרר גלעד שליט, הוא "מבטיח" את זה. במקרים כאלה הידיעה איננה דבריו של ראש הממשלה, אלא הידיעות עצמן, על המלחמה ועל שליט, כשהמקור הוא ראש הממשלה. זאת במקרה שאנו מאמינים לו. אם איננו מאמינים לו, או אם זה לא קורה, הידיעה, שוב, איננה שראש הממשלה אמר אלא שראש הממשלה שקרן, ידיעה טובה הרבה יותר.
הלאה. כששר החוץ אומר דברים רעים על טורקיה, הרי ממה נפשך: אם טורקיה יודעת מהדברים ומתעצבנת, הידיעה איננה דבריו של שר החוץ, אלא המשבר הדיפלומטי (שגם הוא חסר חשיבות בדרך כלל, כי הוא נולד רק מאמירה של מישהו, שהיא רק אמירה); ואם טורקיה אינה יודעת מההתבטאות והעיתון הישראלי טורח לספר לה, הריהו חתיכת ג'וליאן אסאנג', מרגל, מחרחר ריב ומסכן את בטחונה של ישראל.
אבל אלה הם, כמובן, המקרים הקלים. חלק הארי של ידיעות ה"מישהו אמר" שייך כמובן לטריוויה פוליטית מלוכלכת. כלומר: מישהו אמר על מישהו משהו רע. עכשיו תסבירו לי: איזה ערך יש בפרסום דברים שאמר אורי אור על מרוקאים, לבד מן המטרה לעורר את חמתם של הנעלבים ולחרחר ריב? איזו חשיפה יש בכך שהרב עובדיה אמר דברים רעים על מישהו? הרי הדברים נאמרו לאוזניים, ובדרך כלל אוזניים רבות; מה החכמה להכניס פנימה מכשיר הקלטה ולהקליט? למה קוראים לזה עיתונות?
הז'אנר הזה הוא הנמוך והמקולקל בז'אנרים העיתונאיים. נוהגים בעיתונות לבצע את החלוקה בין "חשוב" לבין "מעניין". (חשוב – פרצה מגיפה. מעניין – בר רפאלי משהו). "מישהו אמר" אינו לא חשוב ולא מעניין. כלומר, הוא מעניין, בגלל התוצאה שלו – ריב, מדון ומהומה אין קץ. הוא לא מעניין בגלל מה שהוא. הוא מעניין בגלל מה שהוא יעשה, אם אכן יעשה.
הז'אנר הנפסד הזה צריך לעבור מן העולם. בדיאלקטיקה ההלכתית הוא מכונה "רכילות" (שלא במשמעותה המקובלת) ובמדרג ההלכתי שבין עבירות הדיבור הוא נחשב לחמור ביותר. אני לחלוטין מבין למה.
