את הדיון פתח רוגל אלפר, זה היה היום שלו כמנחה "הינשופים". מסביב לשולחן התכנית האיכותית והמוערכת ישבו יאיר גרבוז, יהודה נוריאל, רנה ורבין ואיילה פנייבסקי. הנושא הנדון היה פרס התסריט הטוב בפסטיבל קאן שהוענק באותו שבוע ליוסף סידר ולסרטו "הערת שוליים", אבל הוא התרחב מעט לסוגיה כוללת יותר סביב סידר עצמו כיוצר, סביב סרטיו הקודמים "ההסדר", "מדורת השבט" ו"בופור" וסביב הצלחותיו הבינלאומיות בברלין, בהוליווד ועתה בקאן. הדיון נפתח בשאלה של המנחה האם מה שסידר מחפש זה להיות "חשוב", שהרי הוא מנסה לעסוק בחומרים בעלי משקל. שאלה נוספת היתה האם החומרים הם "ישראלים". הקטע הפותח סיפר על "ירושלמי חובש כיפה שקוטף פרסים בעולם" והשאלה שחתמה אותו היתה האם סידר הוא אכן יוצר גדול או שהוא פשוט יודע לקלוע לטעמם של שופטי פסטיבלים" – כאלה שעד מהרה הודיע יאיר גרבוז שאת טעמם אין הוא מבין אף פעם.
ראיתי את הפרק באינטרנט ארבע פעמים, לא מפני שהדיון היה כה חשוב, אלא מפני שהוא העביר אותי אישית חוויה רגשית מטלטלת כה עזה, עד שהיא שווה, אולי, סרט שלם על תהליך נפשי-תרבותי שעובר איש צעיר. הנה, קח אותי סידר. תעשה לי סרט.
לאורך כל הדיון, שהיה מעניין, שרתה על האולפן רוח כמעט משועשעת של "הופה, קורים דברים מעניינים שאיכשהו קשורים אלינו, יש אפילו ישראלי בתמונה, בואו נבדוק מה בדיוק קורה שם". שפת הגוף של רוגל אלפר, אותו אני מעריך ומחבב, שעה שהוא תיאר את סרטיו של סידר – היתה מנוכרת ומזלזלת, גרבוז כלל לא הבין על מה ההתרגשות, מבחינתו לא נפל שום דבר בישראל, אגב, יהודה, רנה ואיילה היו ענייניים.
הדיון הסתיים במהרה ונפל כפי שקם: נסעו, זכו, חזרו. יפה מאוד. נקסט. מה הלאה.
להלן תיאור המציאות כפי שהיא באמת, מחוץ לאולפן "הינשופים": יוסף סידר, גאון קולנוע, האמן הישראלי המצליח ביותר בעולם כיום (חוץ מגרבוז עצמו, כמובן), מצליח לעשות שוב את הלא ייאמן וקוטף עוד הכרה עולמית. הסיפור העומד בבסיס סרטו החדש הוא אנושי ונוגע בצורה בלתי רגילה, הוא כמובן סיפור ישראלי קלאסי, אבל לא מהסוג הביצתי הדלוח של הומו-פלשתיני-חייל-רווקה, אלא מהסוג הגדול, האוניברסאלי, בעל ההשראה ושאר הרוח. גיבוריו הם אב ובנו, חוקרי תלמוד ירושלמי ירושלמיים,(וואו! כמה ריח, כמה רוחב, כמה עניין!). כשזה מצטרף לחומרים האחרים מהם שאב סידר את סרטיו הקודמים (דת ולאומיות, שבטיות וקהילה, מלחמה ואתוס צבאי) – מתקבלת תמונה מפעימה של הדבר הכי עוצמתי בתרבות הישראלית כיום ומזה שנים. זהו בדיוק תיאור אובייקטיבי של המציאות התרבותית בשבוע שבו זכה "הערת שוליים" בפסטיבל קאן.
איכשהו, בפעם הראשונה בחיי כצרכן תרבות ישראלית, הבטתי במרקע והרגשתי בבירור שאני שייך ל"סיפור הגדול" ומה שאני צופה בו עכשיו הוא דיון פרובינציאלי בטלויזיה קהילתית-שכונתית, וירווח לי.
פתאום נמוגו להם רגשי הנחיתות, פתאום נעלמה תחושת ההתבטלות מול מה שמכונה "תרבות ישראלית". פתאום הכל נעשה חד וברור, כאילו נטלתי חומר ממקד כלשהו. ברגע אחד, בגיל 39, אני ממקם מחדש את יחסי הכוחות בתרבות הישראלית ואומר לעצמי קול גדול: כן. יש סצנה אוניברסאלית ויש סצנה לוקאלית. כן. אני שייך לאוניברסאלית. כן. סידר הוא המלך והוא משלנו. ועוד עניין קטן: כן. אני יוצא מהארון. אני מודה. מעולם לא הבנתי את "החיים על פי אגפא". זהו. הוצאתי את זה. אני מרגיש משוחרר עכשיו.
במשך שנים, אנשים כמוני האמינו אמונה שלמה בסצנת התרבות הישראלית כפי שהיא הוכתבה בידי השכבה השלטת ולא תמיד הבינו מה רוצים מחייהם. אני, למשל, מעודי לא הבנתי מדוע אין שום סיכוי שפסטיבל ליל שבועות בירושלים – הפסטיבל הספונטני הגדול בישראל – אינו מסוקר לעולם בשום מקום ואינו תופס שום מקום אמיתי במפה התרבותית.
לא עוד. יוסף סידר, לשמחתי ולגאוותי, אינו שייך לשבט ממנו עושים ינשופים. הכיפה הקטנה שעל ראשו והחומרים בהם הוא עוסק הופכים אותו ליוצר אחר, חדשני ופורץ דרך. כשזה בא ביחד עם הצלחה מסחררת, עם הכרה בינלאומית ועם שטיחים אדומים ופפיוני משי – זה מסדר מחדש את לוח השחמט של התרבות הישראלית באופן שעושה לי טוב. טוב מאוד
