מידי יום השואה אני חוזר בתוכי אל חווייה מוזרה מאוד שחוויתי לפני כמה שנים ושמאז מעצבת את זכרון השואה האישי שלי. נשאלתי בראיון על הנושא, ניסיתי להסביר למראיין את מקומה של השואה בחיי וציינתי באירוניה את העובדה שלמרות הרקע האירופאי שלנו לא היתה במשפחות הורי טראומת דור שני ואף נקטתי בביטוי השנון בעיני: אנחנו דור שני לאלה שלא היו.
ואיך זה? שאל המראיין.
זה, הסברתי, כי כולם, בעצם רובם, ילידי הארץ, בני היישוב הישן. משלושה צדדים, אמרתי, אני "יליד". אף אחד לא היה שם.
"ומהצד הרביעי?"
"מהצד הרביעי גליציאנער", עניתי. "סבא שלי מצד אמא שלי הגיע לכאן בסוף המלחמה".
ואני ממש זוכר איך תוך כדי שאני נותן את התשובה הזו אני שם לב פתאום לגודל הטמטום שבעניין וברגע אחד אני מבין שני דברים: האחד – שאני דור שני לניצול שאיבד את משפחתו בשואה והשני – שבמשך למעלה מארבעים שנה הנתון הזה היה כה מודחק, כה סמוי, כה לא מדובר, עד שהוא נעלם מתודעתי לחלוטין.
סבי, הרב יהודה צבי הורוביץ זצ"ל, יליד לינסק, עבר לטשרנוביץ וחי בה עם אשה צעירה וילד או ילדה (?). ככל הידוע נסעו האשה והצאצא אל בית הוריה שבהונגריה ומשם לא חזרו. סבי שהצליח לחסוך את החלק של המחנות שרד, עלה ארצה ונשא את סבתי. נולדו לו שתי בנות והוא אימץ גם את שני ילדיה הגדולים. על שולחנם בליל הסדר האחרון לחייו ישבו שבעה עשר נכדים.
הוא נפטר כשהייתי בן 14. הייתי צמוד אליו באהבה גדולה. הוא היה דמות מאוד מרשימה והשפעתו עלי היה אדירה. הייתי ילד ערני וסקרן וקלטתי אינספור איתותים וסימנים, אבל השואה לא היתה שם והאובדן לא היה שם. זה בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא מילה.
הנה רשימת האובדן: הוריו, אשתו וצאצאו, אחיו ואחותו ובני משפחותיהם, כל עולמו המשפחתי והחברתי. פתאום הבנתי מה היה סבי (זיידי) ואני לא ידעתי: איש בודד, פליט, אוד מוצל מאש, שאיבד את משפחתו ודבק בכח בחיים החדשים ובקשר המסויים עם שניים שלושה בני דודים שניים ששרדו. וזה לא שלא היתה התייחסות לעבר. סבי היה נצר לשושלת אדמורי"ת מסועפת וכל חייו היו הנצחת העבר והמשכו. בכלל, ההיסטוריה המשפחתית היא אבן יסוד בחיי. אני עסוק באובססיביות בתולדות הייחוס המשפחתי ויודע לנקוב בפריטי טריוויה חסרי חשיבות על אודות כמעט כל דמות מאבות אבותיי, אבל בגיל 45 אמרתי בראיון שהשואה, ובכן, דילגה על המשפחה שלי. זה מאוד מאוד מוזר.
לפני כחודש יצא לי לבקר באחד ממחוזות חייו של סבי לפני המלחמה. בבית הקברות של לנצוט (LANCUT) מצוי קברו של רבי נפתלי מרופשיץ, סב סב סבו של סבי. הביקור הזה היה מאוד משמעותי מבחינתי. מעודי גדלתי על דמותו של רבי נפתלי, מאבות החסידות, בן הדור הרביעי (נפטר 1827) שסבי הוציא לאור את כתביו. הוא דמות מיוחדת בעיני בשל עוד סיבה: הרבי מרופשיץ התייחד משאר מנהיגי החסידות בגלל חוש ההומור שלו. הוא נודע כרבי השנון שחלק מדרך הנהגתו היו ההומור והסאטירה וספרות ענפה נכתבה על המורשת הזו שלו. זה לא שהוא היה שחקן או קומיקאי, הוא היה רבי קדוש ועל מצבתו חרוטות המילים: "יחיד בדורו בחכמת אלוה-ים", אבל זו היתה הדמות הרשמית שלו בתולדות החסידות. הרבי שהשתמש בהומור ככלי לעבודה רוחנית, ואני מתאר לעצמי שגם סתם כך היה די נחמד לבלות שם, בחצר ברופשיץ. בכל פעם שאני נזכר בו, חולף בי גל חום קטן ואני אומר לעצמי שלרבי נפתלי יש הרבה צאצאים אדמורים ורבנים וצדיקים גדולים, אבל, לכו תדעו, אולי שם בגן עדן הוא רווה נחת דווקא ממני הסטנדאפיסט שממשיך בדרך זו את מורשתו.
והנה, אני עומד מול קברו בלנצוט יחד עם קבוצת עיתונאים שכבר סיפרתי עליה פה ומתרגש מאוד. אפילו סיפרתי שם בדיחה לעילוי נשמתו. ובחוץ פגשנו את הרבי מויז'ניץ מונסי עם קבוצה גדולה מחסידיו ואני ניגשתי אליו וסיפרתו לו על הייחוס הזה שלי (גם הוא נין נינו של המנוח, אבל הוא פחות התחבר לחלק של ההומור) והוא דיבר איתי בחום רב וזה היה מרגש מאוד.
זו לא היתה הנסיעה הראשונה שלי למחוזות אלה. אני מבקר שם הרבה לאחרונה וכיון שרוב השהות היא באזור גליציה, החווייה הזו הולכת ומעמיקה בי את הקשר עם סבי ז"ל ועם דמותו, עם עברו וגם עם אובדנו. אלה ממש מחוזות ילדותו ותרבותו וחייו. שם הוא התהלך ושם ניסה לבנות חיים ושם בדיוק הוא איבד את כל עולמו שעלה בעשן. מעניין שהחווייה הזו הגיעה אצלי לשיא בביקור הספציפי הזה בקברו של הרופשיצר. גם בגלל שזה ארע השנה הזו, שבה גם כך העיניים לחות והלב פתוח והכל חשוף ורגיש מאוד וגם בגלל הקשר הישיר שלו למקום. אני ממש ראיתי אותו בשחור לבן, בעולם הקודם שלו. הבנתי אותו וחייתי אותו וברגע מסויים אחד גם קיבלתי תשובה לשאלה הזו שכה הטרידה אותי: איך יכול להיות שסיפור האובדן והפליטות שלו כה הודחק ממני ומהחווייה שלי?
התשובה היא די פשוטה וראוי לה להיאמר בדיוק עכשיו, בין יום השואה ליום הזכרון ויום העצמאות. כבר שנים שאיני מפסיק להעריץ את מי שבנה כך את מועדי הימים הלאומיים, ימי הזכרון והעצמאות. נבואה נזרקה בהם. מין מבנה מדורג סיפורי ורגשי שיש בו את הזכרון והחווייה עצמם, וגם את הקצב הראוי ובעיקר: יש בו התייחסות ל"סיפור הגדול". יש בו מן ההבנה שכל זה הוא סיפור אחד וכך יש להתייחס אליו. ולקראת יום העצמאות תשפ"ד, שהוא הקשה בתולדותינו כי הוא מעמת את הישראליות עם שאלות יסוד קיומיות הנוגעות לא רק לאופיה אלא לעצמם קיומה, אני מתרגש לגלות את התשובה לשאלה האישית הזו שלי: אני התקשיתי לדמיין אובדן כלשהו של סבא שלי מפני שאנחנו, הוא ואני, חיינו בגן עדן. הוא חי בישראל מאז ייסודה, התגייס לצה"ל אבל לא לחם בחזית, פעל ויצר וחי חיים טובים ונעימים. כך הוא גידל את משפחתו ולתוך חווייה זו נולדתי גם אני. ואני, ילד קטן שגדל לתוך חיים טובים ונטולי איומים, התקשיתי לקשור את הדמות הזו, ובכלל, את ההיסטוריה המשפחתית הזו, עם איום כלשהו, אישי או לאומי. האיש הזה, שהותיר אחריו חיים ומורשת והיסטוריה רוויית כאב נדודים ואיום מתמיד ובלתי פוסק על חייו היהודיים ועל חייו בכלל, זכה וקיבל במתנה פרק ב' מפואר, של עצמאות וקוממיות ושל חיים יהודיים גאים ופוריים. מה לזה וכבשני אירופה, תגידו לי. איזה סיכוי היה שבכלל אצליח לדמיין משהו כזה?
אז כן. גם השנה, מתוך הכאב הגדול ומתוך השאלות הגדולות ומתוך האובדן האדיר ושורות קברי הקדושים חייבת להבליח במלוא אורה וזהרה התודה הגדולה והשמחה הגדולה על המתנה הזו שאין דומה לה ואלף אלפי אויבים אכזריים לא יוכלו לה, היא מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. גן עדן רוויי בעיות וצרות, אבל גן עדן. תודה לך ולמי שהעניקו לנו אותך, גם בשם זיידי ז"ל. תודה תודה תודה.
