בבוקר יום שני נסעתי לחנות גדולה למוצרי בית בפאואר סנטר הסמוך למקום מגוריי. הנסיעה בהלוך עברה בשלום וללא תקלות, לבד מהירידה החדה במניות טבע עליה דווח ברדיו. להלן תיאור האירועים מרגע שהגעתי למחוז חפצי ואילך.
ובכן, בשער החניון ניצב שומר. הוא ביקש ממני לפתוח את תא המטען, הציץ לתוכו, הגניב מבט למושב האחורי ושאל אותי מאין אני בא. עניתי. הוא הרהר לרגע ואפשר לי לעבור. החניתי את הרכב. בכניסה לחנות קידם אותי בחיוך שומר, העביר עלי מגנומטר ושאל אם אני נושא נשק. לא, עניתי בטבעיות ושטתי פנימה. כאן סיירתי בין המבואות והמדפים עד שמצאתי מה שחיפשתי, מוצר חשמלי בקופסה צנועה, שבעים ושלושה שקלים מחירה. סרתי אל הקופה, כדי לשלם, אחרי שנשאלתי להימצאו של כרטיס מועדון, פתחה הקופאית את הקופסה כדי לוודא שלא הכנסתי לתוכה פריטים אחרים מהמתואר על גביה. הכל היה בסדר. הגשתי לה כרטיס אשראי, היא ביקשה תעודת זהות כדי לוודא שאני אכן בעל הכרטיס ולא נטלתי אותו ממישהו אחר, העבירה אותו, נשמע צליל חיוג המורה כי המערכת מתקשרת ברגע זה למרכז מידע כדי לוודא שהכרטיס איננו גנוב וכדי לברר אם אכן הבנק מאשר את רכישתי. האישור התקבל. היא הגישה לי עט, חתמתי את שמי ואת מספר הטלפון. בדלת היציאה ניצב שומר שביקש ממני את החשבונית על מנת לוודא ששילמתי עבור קנייתי, הוא החתים אותה ואפשר לי לצאת. נכנסתי למכונית ונעצרתי ליד בקתת שומר היציאה כדי לשלם עבור החנייה. הגשתי לו שטר של מאה ₪, הוא מיהר לפתוח טוש ירקרק והעביר קו קצר על השטר, לוודא שאיננו מזוייף. קיבלתי עודף ויצאתי. בצומת הגדול, אחרי הרמזור, ניצבה ניידת. שוטר אותת לי לעצור בצד. קרה משהו, שאלתי, לא. הוא אמר. רק ביקורת. הגשתי לו את הניירות והוא בדק אם אכן יש לי רשיון נהיגה וביטוח ואם הרכב שנסעתי בו אינו גנוב. הכל היה בסדר. הגעתי הביתה. בפתח עמדה אשתי שנתנה בי מבט מחשיד. כמה זמן, היא שאלה בפליאה. איפה היית?
עד כאן סיפור הדברים כפי שאכן התרחשו במציאות ביום שני האחרון. ברצוני לציין כי בעת ההתרחשויות, התייחסתי אליהן בטבעיות מופלגה. כלל לא הרגשתי בשום דבר חריג, בלתי רגיל או בלתי מקובל. רק לאחר מכן, לאחר שכבר פרקתי את מה שקניתי ושבתי לעמלי, עמדתי פתאום מול אמת שעתידה להאיר את חיי באור אחר. מסתבר שבתוך חטיבת זמן של פחות משעה, הוחשדתי, באופן ישיר ובוטה, בניסיון לרצח המוני, בגניבת מוצרים, בזיוף כרטיס אשראי, בזיוף שטרות, בעבירה על החוק ובבגידה. תודה לאל, יצאתי נקי מכל ההאשמות. אולם בכל מקרה מחדש, היה עלי להוכיח את העובדה הזו. באף אחד מהמקרים לא עמדה לי חזקת כשרותי הבסיסית, הקובעת כי אני אדם ישר והגון.
אנשים לא מאמינים לי יותר. אני כל הזמן צריך להוכיח. אני בעצם רק פותחת בגאז', עונה על שאלות ומפקיד את גופי ותעודותיי בידי בודקים, אבל מה שבעצם קורה זה שאני שב ואומר פעם אחר פעם: אני לא גנב. אני לא מחבל. אני לא בוגד.
זה נורא עצוב, אם חושבים על זה כך. אנחנו מדינה חופשית ומאושרת. אין לנו אח אורווליני גדול שצופה בנו מבעד למצלמות ושומר את צעדינו, אבל במקום זה יש לנו כוח רב לאומי שעומד עלינו בכל עת ובכל שעה לבדוק ולבדוק ולבדוק. אנחנו עם נבדק.
סוף דבר, תוך שאני שקוע בהרהורים, לאות נוגה נפלה עלי. נתתי את ראשי בין ידיי ורכנתי אל השולחן. משהו בחולצה הפריע לי. הוצאתי מהכיס עט פרקר ירוק.
של הקופאית.
