בצהרי חג שביעי של פסח שבנו מבית הכנסת ובידינו רסיסי דיווחים ששמענו ברחוב ממי שהיו חשופים לתקשורת בחג. נודע כי הנשיא טראמפ הכריז על הפסקת אש בת שבועיים. לכולם היה ברור כי בפועל זהו סיומה של המלחמה וכי ניתן לצפות לחזרה מוחלטת ומהירה לשגרה.
נפלה שתיקה. מישהו אמר: סוף סוף. אחת אמרה: ברוך ה'. השתיקה המשיכה ופתאום ממש אל תוכה נשמע קול בכי חלוש, ממש שובר לב, שהלך והתגבר, הלך ונעשה נסער יותר. תוך כמה דקות, אצלנו ובאלפי בתים בישראל, התייפחו ילדים בבכי השמור לעצוב והמרסק מבין שברונות הלב הילדיים: הידיעה שחוזרים לבית הספר. המבוגרים שסביבם עשו הכל כדי להרגיע אותם. הם גם נקטו בטון גערה נזפני של נו, תגידו תודה שזה נגמר, אבל עמוק בלב הם נזכרו בילדות שלהם עצמם ובכו איתם ביחד בכי פנימי נורא, כמובן תוך כדי שמירה על חזות מחנכת ומחוייכת.
סיום המלחמה, הסרת האיום וחזרה לשגרה הם בשורה טובה, לא? ובכן כאן עומדים להגיע גילוי וחשיפה ועוד יותר מהם, וידוי. התשובה היא: תלוי למי. אין מה לדבר על תושבי קו העימות שעוברים גיהינום יומיומי ולא מצליחים לקיים שום סוג של שגרה אפילו בתוך הבתים פנימה ולא על מי ששילמו מחיר במערכה הזו ובקודמותיה. אני מדבר על כל השאר. כל אלה שחייהם נטרדו והסתכנו, שנזקקו לרוץ למקלטים ולממדים, שהפסידו עבודה, שילדיהם הטריפו את דעתם עליהם. בין אלה יש את הרבים מספור, שקוראים עכשיו את הדברים ויודעים שאני מתכוון אליהם, שההודעה על סיום מצב החרום היא עבורם אכזבה לא קטנה. הם היו עמוק בתוך מסיבה. בתוך כאוס מתוק. הכאוס הזה היה עבורם גאולה גדולה. הסיבה לכך היא פשוטה: החיים הרגילים שלהם הם כאוטיים, אבל כל עוד הם לא מסונכרנים עם שאר העולם, נגזר עליהם, בתוך כל הבלגאן שבו הם חיים לקיים שגרת חיים פעלתנית, יוצרת וקוהרנטית, בעוד הם בתוך כאוס פנימי. כשכל העולם נכנס לתוך כאוס, הם חשים גאולה ושלווה גדולה, כי החיים שלהם מסונכרנים ומתיישבים על תיקונם.
הקהילה הכאוטית גדולה ומכובדת. אין לה ממסד, ארגון חברים, עיתון ומפלגה רשומה, זאת מאחר והיא קהילה סודית וחשאית. אין הכאוטיים משוחחים בעניין כאוטיותם אלה עם אלה. הם שומרים את סודם לעצמם. אומרים שכאוטי יודע לזהות כאוטי מייד, על פי מבט עין ושפת גוף. וזה נכון, כמובן. כל מי שהסתובב בימי המלחמה בסניפי מרכולים ריקים למחצה ונתקל ברוכשים מלאי מרץ ועיזוז הנעים כששמחת עולם על ראשם בין המדפים – ידע מייד כי אלה הם בני ברית. אם הוא היה נפגש איתם בבוקר החג, כשנודע דבר הפסקת האש – הוא היה מזהה מייד את דיכאון החזלש הנורא ואת החזרה לקונפליקט המובנה בין הכאוס הפנימי להרמוניה החיצונית הכפויה.
ואני יודע את כל זה מפני שאני מודה ומתוודה שאני עצמי שייך, במידה מסויימת ולא תמיד, לקהילה המכובדת הזו וכשהילדים בכו על הפסקת האש בכיתי יחד עמם לא מתוך רחמים וחמלה אלא מתוך הזדהות מוחלטת ולא עם קובי הילד אלא עם קובי 2026 שחזר השבוע לתור בארץ, לתת עבודה ולשלוח הצעות מחיר. והעניין הוא, גבירותיי ורבותי, שזו בעיה. אני מודה: זו בעיה. זה לא אמור להיות כך.
רגע לפני ההפוגה של מלחמת עם כלביא פרסמה מישהי חכמה את השורה הבאה: "אם את/ה בדיכאון מזה שהמלחמה עומדת להסתיים וחוזרים לעבודה – כדאי שתחליפו עבודה". זה ממש נכון ומצחיק וחכם, אבל זה הרבה יותר מזה. התחושה הזו אמורה להביא לתובנה אחרת שאומרת: בואו, זה יכול להיות אחרת. זה לא אמור להיות כך. זה מתחיל בילדים, כמובן. אני ממש לא מצפה לעולם שבו ילדים שומעים שחוזרים לבית הספר, מניפים את המסך אלעל ופורצים בריקודים. אלה ילדים שזקוקים לטיפול. הדימוי "כתינוק הבורח מבית הספר" הוא הבחירה האוטומטית של התלמוד לתיאור מנוסה ספונטנית מהירה, כך שהתחושה הזו ימיה כימי עולם. אני רק שואל אם זה חייב להיות כה נורא. אם היום, כשאנחנו כה מודעים וכה מחוברים, אין דרך להקל קצת על החוויה ולהפוך את בתי החינוך למשהו שלא מייללים בבכי כשאמורים לחזור אליהם.
והמבוגרים, מה יהיה עליהם? הקהילה הזו שלנו, קהילת הכאוטיים, צריכה להתכנס. פיסית, לאיזה ריטריט כאוס מושקע ("תוהו&בוהו 2026") או למשהו ספונטני, כאוטי כאוטית לעצמו/ה, ולשאול את עצמנו איך זה שאדם מגלה חיבה לימים שבהם הוא אמור לרוץ תוך דקה וחצי למקלט ולהמתין לשורת בומים, על פני שגרה נעימה וזורמת במסגרתה הוא יוצר ומשתכר וחי וקיים. חייבת להיות לזה תשובה טובה. אין לי מספיק זמן לחשוב על זה עכשיו, כי כאמור חזרנו לשגרה, אבל אני כבר יודע לומר לכם שהמתנה הכי טובה שיכול אדם לתת לעצמו הם חיים כאלה שהודעת פקע"ר על עצירתם הכפויה – היא לא בשורה טובה ומשמחת.
