זאת הייתה סתם שיחה. הנושא היה חללי ספורט ואימון שמוקמים בתל אביב בתוך פירים וחללים שנוצרים כתוצאה מהחפירות האינסופיות של הרכבת ואני שרתי שיר הלל למיזמים מהסוג הזה וקשרתי כתרים לראשה של העיר העברית הראשונה שאחד הדברים הכי טובים שאפשר להגיד עליה זה שקצב ההתפתחות שלה מהיר בשיעור שגורם לסחרחורת. אתה ממצמץ לרגע ושביל אופניים נסלל פתאום מולך אתה נרדם לשנץ וקם אל שוק איכרים. נפלת ממנה פתאום, חלפו שנתיים, והנה נשארת מאחור. אין ספור דוגמאות מתוקות יש לדינמיקה הזאת . אני מתרפק כבר שנים על התמונה המופלאה של כיכר דיזינגוף שהפך למושבת ארוחות מהירות ופיקניקים עירוניים בתקופת הקורונה. זה קרה בדקה וחצי. והאמת שגם בירושלים שלי לא חסרות דוגמאות. וגם תמיד צריך לזכור שבירושלים הייתה רכבת קלה 15 שנים לפני שתל אביב התעשתה על עצמה והקימה את שלה.
כך הלכה שיחה רוגעת אגב נסיעה והתמשכה לה בעייפות מה, עד שמישהו עשה את הטעות ודיבר על משהו שקם די מהר ונקט בדימוי המוכר והשדוף "צצו כמו פטריות אחרי הגשם". זאת הייתה טעות, לא רק בגלל שהדימוי קצת ישן ויגע אלא בעיקר משום שבפורום ישבה גם חברתי לירן ליפשיץ. לירן, אם לא ידעתם, חוץ משלל עיסוקיה בתחום התרבות והאמנות היא גם, ובכן, מלקטת פטריות בר. כן. היא חלק מחבורה שזהו התחביב שלה וזאת הייתה טעות, מפני שכל מי שעסק אי פעם בחייו בסמול טוק יודע, שהדבר הכי נורא זה לומר משהו ליד מישהו שמבין באותו משהו. אז לירן שמעה "פטריות אחרי הגשם" ועיניה החכמות נדלקו והיא התחילה להסביר משהו על פטריות וזה היה אחד ההסברים היפים והחכמים ששמעתי, מפני שהוא עשה לי סדר לא בנושא הפטריות, שמעניין את סבתי, אלא במשהו הרבה יותר רחב. והעניין הוא, אם ננסה להכניס אותו לשורה וחצי, זה שההשוואה של משהו שקורה בצורה מהירה וספונטנית ובכמות גדולה לפטריות ש"צצות" הוא מה זה שגוי. פטריות אחרי הגשם הן הדבר הכי לא ספונטני בעולם. כדי שהן תצוצנה צריך שתנאי מזג האוויר יתאימו במדוייק כמעט וצריך תנאים מסוימים של שמש וחום בימים שלאחר הגשם, ואסור שהטמפרטורה תהיה נמוכה מדי וגם אסור שיבוא עוד גשם ועוד אין ספור פריטים, מייגעים יש לומר, שנדרשים כדי שלירן וחבריה הסאחים יצליחו ללקט פטריות. ופתאום זה האיר לי משהו שבכלל לא קשור לפטריות אלא קשור לחללי אימון וכושר בתל אביב. ולבניינים גדולים ולכבישים ושכונות. ולמיזמי תרבות ואומנות ולקונצרטים ולערים ולתעשייה ולארצות ולמדע: הספונטניות היא בעיני הרואה. הוא ממצמץ, פוקח את עיניו ואופס! מסעדה חדשה. ממצמץ עוד פעמיים ואופס קמה אוניברסיטה נוסדה שכונה. אבל בפועל מה שקורה זה: אלפי אלפי שעות ויזע ודם ומאמץ ואנשים שעובדים ועמלים ומזיעים וכישרון שפוגש יכולת שפוגשים כסף שפוגשים שיתוף פעולה וכל זה לא יכול להיוולד בכלל אילולי היסוד החמקמק שעומד כמעט ביסוד כל דבר בעולמנו, מפטריה חימום בבית קפה ועד גשר שער הזהב: יזמות. אין דבר בעולם שמעורר בי קנאה עזה כמו אנשים שיש בהם את המנוע הזה. זה לא קשור לכישרון ולא לכישורים, לא לחכמה ולא לחוסן. זה קשור ליכולת המרהיבה להמציא רעיון, להתחיל להוציא אותו לפועל ואז, שימו לב, להמשיך להוציא אותו לפועל. להמשיך, זאת מילת המפתח. אני מאמין שיש אינספור אנשים שיש להם יזמות התחלתית. כלומר את הניצוץ הראשוני, הסטרטר, נקודת הפתיחה. השאלה היא מה הלאה.
אני עצמי, למשל, יזם גאוני ומחונן בימים ראשון ושני עד הצהריים. אני קם כל יום ראשון כמו אריה עם 20 רעיונות מצוינים ודרך סלולה להוצאתם לפועל. אין יום ראשון בבוקר שבו אני לא קובע ארבע חמש פגישות, מקפיד על זימונים בגוגל ואף שולח מפרט של סעיפים לדיון בפגישה. אני לא מצליח לתפקד כמעט מרוב שכרון רעיונות תזזיתי. ואז בא יום שני ואני ממשיך לקבוע ולהזיז פגישות לשלוח תקצירים ולפתח רעיונות, ואז באים הצהריים. צוהרי שני, אי שם בין 12 ל2, הם משולש ברמודה של היזמות שלי. פתאום נפער שם חור קטן בפינה נסתרת של האבוב, והוא לאט לאט מתחיל לאבד אוויר. בארבע הוא כבר מידלדל ועייף ובשבע בערב הוא כבר פחוס כולו. ביום שלישי בבוקר כבר ברור: פסטיבל ההומור בגליל העליון כבר לא יתקיים השנה, פודקאסט הפודקאסטים, במסגרתו אני מעלה פודקאסט שבו אני מראיין פודקאסטרים ימתין מעט, המופע המשותף עם זה וזה וזה ואלו וההוא, יקרו אומנם, אבל כבר לא השבוע וגם המסע לסין בקרון יחכה דקה. ואני ליבי יוצא אל האנשים המשובחים האלה, שמצליחים לצלוח את צהרי שני ולהמשיך עם המתח הזה גם לשלישי ולרביעי ובסוף מספקים לנו בניינים וערים ואוטוסטרדות ופסטיבלים ופטריות יער. אבל אין מה לדאוג. זה לא יתעכב בהרבה רק בארבעה חמישה ימים, כי עוד מעט כבר שוב יום ראשון ומנוע היזמות של ראשון-שני-עד-הצהריים שוב יתעורר ויאללה, ניתן בראש.
