אם גם אתם ניצלתם את ימי האיום וההתמגנות לניקיונות פסח, אולי חוויתם גם אתם רגעים שכאלה, ברור לי, בכל אופן, שהן לא היו מלאות עוצמה ומטלטלות כמו הרגע ההוא שלי, כשבידיים רועדות חילצתי מבין כמה ארגזי ספרים ובגדים באיזה בוידעם נשכח את אחד ממוקדי החרפה והטראומה שלי בעשורים האחרונים: תיבת נוח, כיתה ג' בית הספר היסודי רפופורט ירושלים.
חומה, עקומה ומאובקת היא ניצבה מולי, תוכה כבר די מושחת והרוס אבל המעטפת עודנה איתנה כדי לטרגר ולהעמיד אותי מול הפדיחה. לא. זו לא הייתה תיבת נוח שיצרתי בהיותי תלמיד בבית הספר. זכרונות כאלה דווקא מלטפים אותי ומספקים לי נחת. זו הייתה התיבה שנבנתה עבור בתי, היום בת 20, בהיותה בכיתה ג' בבית הספר היסודי. אני זוכר את הימים הקשים האלה. בדיעבד הם צרובים בי. איך הילדה באה הביתה קצת נאנחת מזה שהיא קיבלה משימה לבנות דגם של תיבת נוח, וזה דווקא יכול להיות כיף אבל אין לה כוח, ואת אמא שאומרת אז: אבא יעזור לך, הוא טוב בזה, ואת האוזניים שלי מזדקפות וחיוך נמרח על פניי מאוזן לאוזן ואיך אני אומר לה: בטח מותק. נעשה תיבה הכי יפה בכיתה, יהיה כיף.
ומאותו רגע, כפי שאתם מסוגלים לתאר לעצמכם, החל תהליך מדורג ועקבי של השתלטות אגרסיבית, הדרה, ניכוס והתנחלות, פלישה ונישול. בחצי היום הראשון הילדה עוד הייתה חלק מהתהליך. אחר כך קצת נמאס לה מהצעקות אז היא תפסה מרחק, ביום השני היא כבר לא הייתה שם וביום השלישי כבר ביקשתי שאף אחד אפילו לא ייכנס לחדר. כשזה יהיה מוכן תראו.
כן, זה יצא יפה. כלומר לא שווה את המאמץ ולא את הכסף, אבל יפה. קומה ראשונה עם מיכלי אשפה קטנים, קומה שניה עם אינספור בעלי חיים שיוצגו בידי בובות ודגמים אמיתיים, שרכשתי במיטב כספי, כולל קוף מתנדנד על ערסל, פיל מרים תפוח ועדר בקר שותה מן השוקת, ומעליהם, בקומה השלישית, שנבנתה כגלריה בעלת מעקות יפים, גיבורי התיבה: נוח, אשתו ובניו ונשי בניו איתו. ממש מקסים. זה היה התהליך הכי קרוב למקור: גם נוח, שמתואר בספרות חז"ל כתמהוני בעיני סביבתו, פעל לבד. לגמרי לבד.
ההבדל היחיד היה, וכדאי שנשים אליו לב, שנוח קיבל בעצמו ציווי לבנות תיבה. זאת לא הייתה משימת בית ספר של הילדה הקטנה שלו, שהוא בגסותו השתלט עליה ונטל אותה לעצמו.
וצריך לומר, כן, צריך לומר שלא היה כאן חס וחלילה שום אינטרס אישי. הכל היה טהור ואוהב ורוצה בטוב. הרי מה רציתי בסך הכל? רציתי שלילדה תהיה את התיבה הכי יפה בכיתה, זה מה שרציתי. האם זה הצליח? חלקית. זו הייתה אומנם התיבה הכי יפה בכיתה אבל היא לא הייתה של הילדה. היא הייתה של אביה הדפוק. ולשבחי ייאמר שלקח לי מעט מאוד זמן להתעשת ולהבין את הפסיכוזה. ולהתחרט עליה עמוקות ולקחת אותה כדוגמה מייצגת וכלקח. כן, ממש עד היום הזה.
מאז היא כבר גדלה. היא יושבת ממש כאן מעבר לקיר, ואני אפילו מסוגל לשמוע כיצד היא מתכננת, בזום, את יום הצילום שלה עם עמיתיה הסטודנטים לקולנוע. מרוב האזנה והתעניינות אני כבר מכיר את התסריט בעל פה, ואני מת, פשוט מת לומר לה: הרבה יותר הגיוני שהגיבור ירכב על אופניים, לא ייסע במכונית. זה ממש עומד לי על הלשון, אבל אז אני נזכר בנוח. ובמבול. וביונה עם עלה של זית ובתיבה החומה, עם הקוף המתנדנד, ומתבייש וסותם. וחבל, קצת חבל. כי זה טיפ ממש חשוב! נו, טוב. מקווה שהיא תקרא את זה כאן ותבין.
"והגדת לבנך" הוא המנוע שמניע את חג הפסח וכל מה שמסביבו. חגיגת העברה לדורות הבאים. המקור נוגע אמנם למורשת הלאומית וההיסטורית אבל מפה לשם יש כאן גם את ההתייחסות האולטימטיבית לחינוך ולהעברה בינדורית בכלל. הזדמנות טובה לתהות בדבר שאלת היסוד הזו: עד כמה עלינו לתחוב את ידינו במטרה לעזור לילדינו האהובים, ומאיזה שלב זה רק עושה נזק?
ריבונו של עולם. בחג הפסח, ובכלל אנחנו נגיד להם את הכל, כפי שנצטווינו. ואתה, תן לנו את הכוח לעזור להם כשצריך, תן לנו את היכולת לסתום ולהיעלם כשלא צריך ותן לנו את השכל להבחין בין זה לזה, כי אם זה יהיה תלוי רק בנו, אנחנו פשוט נעשה עבורם הכל. ממש ממש הכל.
