תינוק נולד בירושלים

במוצ"ש הקודם, כשהודיעו עמית ורעות סגל בשמחה על הולדת בנם – ידעתי בידיעה ברורה שבשבת שלאחר מכן יהיו העיניים שלי מלאות בדמעות. ידעתי שתיערך ברית מילה. בשבת. טקס ברית בשבת מרגש יותר מאשר ביום חול. אולי בגלל המפגש היהודי של שני אותות ייחודיים. אולי בגלל שלא מצלמים ואז אוטומטית זה הופך ליותר מקודש. אבל טקס ברית מילה בשבת חזון שחלה בט' באב לבן של עמית סגל בירושלים – זאת כבר תגובת שרשרת יהודית. התרגשתי רק מלחשוב על זה.
הלכנו בחום אב הקופח, ושמחנו והתרגשנו ובירכנו את הרך הנולד, ענר משה שמו, ואת הוריו ואחיו וזקניו וזקנותיו (איזה כיף לקרוא לחגי סגל הצעיר "זקנו". מזל טוב, סבא חגי) ואכלנו אוכל יהודי ממש משובח.
אז פתח עמית את פיו ונשא דברים מעין המאורע, ומכיון שזה היה לטעמי טקסט נשגב ממש, ביקשתי מעמית, מבעד לדמעות, את הטקסט והנה הוא כאן לפניכם:

"יום הולדת ביום העצמאות זה תאריך משמח, אבל ברית בצהרי תשעה באב – זה כבר נשמע כמו תיק רציני.
בזכריה נאמר: "צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". אבל נשאלת השאלה – מדוע? אם תתבטל הסיבה וייבנה המקדש, תשעה באב וי"ז בתמוז ועשרה בטבת יחזרו בתקווה להיות ימי עבודה רגילים בדוכני האוכל. אבל לא ימים טובים.
ובכן, האמת היא שי"ז בתמוז ועשרה בטבת ותשעה באב נועדו להיות ימים טובים. בי"ז בתמוז ירד משה רבנו עם הלוחות. לו בני ישראל היו מחכים עוד ממש מעט, זה היה יום חג לדורות, כמו חג השבועות. ובתשעה באב, כשהמרגלים חזרו מתור את ארץ כנען, אם לא היו רואים את עצמם כחגבים היינו עושים עד היום יום חג שבו היה נהוג, אולי, לאכול ענבים. ואם הירושלמים היו מקשיבים ליחזקאל בעשרה בטבת כשדיבר על עיר הדמים ובית המרי, הבבלים לא היו פורצים אל ירושלים ולא מחריבים את בית המקדש.
ולכן, כמו שתשעה באב הפך מיום שמחה ליום אבל, הוא יכול לחזור מיום אבל ליום שמחה. ידוע לרוב הנוכחים הסיפור המהפכני על סבא של סבא של ענר, שהיה עולה לכרמל ביום תשעה באב בצהרי היום ועורך סעודה חגיגית. והנה גם אנחנו, אומנם בזכות לוח השנה ולא אומץ לב הלכתי, עורכים סעודה חגיגית בעיצומו של יום.
אבל ברית וקייטרינג בתשעה באב אינם רק מקרה, אלא גם סימן לבאות. באיכה רבא מתייחס רבי יהודה לפסוק: "עולליה הלכו שבי לפני צר, ויצא מבת ציון כל הדרה".
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין תִּינוֹקוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, גָּלוּ מִשְׁמָרוֹת וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ תִּינוֹקוֹת גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם"
תקוותה של עיר ושל אומה איננו קו הרקיע שלה וגם לא הבורסה או מערכת המשפט. תקוותה הוא דור העתיד. כל עוד יש ילדים יש תקווה, והיכן שאין ילדים אין תקווה. השכינה לא שרתה בירושלים כאשר נחרבה, ולא שבה אליה כאשר הרמב"ן דיווח ב-1267 שבכל העיר יש רק שני יהודים צבעים מבוגרים. אבל כאשר שבו אליה הילדים, ושבה אליה העברית, ושבה אליה הריבונות העברית, שבה אליה גם השכינה, ושמשה צוחקת ברסיס דמעתם של הילדים.
אלפיים שנה אחרי גלות התינוקות, קם מוזיאון ישראל בגבעה הסמוכה. ישראל אלדד היה נוהג ללכת בימי תשעה באב למוזיאון ולעמוד נוכח פסל מפואר של הקיסר הרומאי אדריינוס, שדיכא בנהרות דם את מרד בר כוכבא. "ואבי", מספר בנו אריה, "היה מישיר מבט אל עיניו המתות של הקיסר ואומר לו : "נו? איפה אתה ואיפה אנחנו"?
בראשית השבוע ציטטנו את הבית הפותח מהשיר של יצחק שלו, "תינוק בא לעולם בירושלים". בתווך, יש עוד כמה בתים שמדגימים איך תיראה הילדות של ילד שנולד בירושלים המאוחדת ויכול לבקר היכן שכל הדורות שקדמו לו לא יכלו לבקר.

רגלו אל מחוץ לשמיכה משתלחת ותרה
נכספת לדרך שם רגל אחיו לא עברה
למצוא את איזור ירמיהו בסלע עין פארה

ייכנס לגיחון ויצא משילוח, רטוב
והד גרזינים ילווהו בחושך הטוב
גרזן מול גרזן בלב סלע, הכה וחצוב.

וישחק על חומות ושערים, מטפס ויורד
משתהה מול אשנב יריה, מכוון ויורה
פעם צנחן הוא ופעם – קנאי ומורד"

ובניסוח קצר יותר:

"עוד יישבו זקנים וזקנים בחוצות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".

הערב יחל צום תשעה באב, אך מחר הוא יסתיים, ואז יגיע ט"ו באב, והקיץ כבר החל את נסיגתו הארוכה, ובמרפסות כבר נושבת בערבים רוח טובה מהרי חברון, עירו של ענר. תודה שבאתם".

מזל טוב לענר משה סגל הקטן. זה הקטן גדול יהיה. כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.