קובי ואיה

2023 גזור וזרוק

פרוייקט סיום שנה עם איה כורם לציון סיומה של השנה אולי הכי קשה בתולדותיה של ישראל. ציור: לי-אור עצמון פרואין

איה: אהלן קובי

קובי: אהלן איה

איה: פעם ראשונה שאנחנו נפגשים במציאות, אחרי שיחות רבות

קובי: השכנות המוספית הופכת להיות משהו פיזי אמיתי! אנחנו מכירים שנים, ואפילו הייתי לדקה החבר הדוס שלך אם אני לא טועה, עשית פרויקט על תהילים?

איה: נכון, רציתי לבדוק שאני לא פוגעת ברגשות של אף אחד.

קובי: זה סיפור חיי, אני החבר הדוס. פעם חבר צלצל לקראת חג פורים, לבקש שטריימל לצורך תחפושת. עכשיו שטרימל זה אביזר של דוסים, אבל אין לי, ואין לי איפה להשיג גם, מה גם שיש סוגים שונים, אבל זה לא אמין – דוס שאין לו אביזר בסיסי של דוסים וככה התחלתי להתחמק ממנו איזה חצי שנה עד שעבר חג פורים.

איה: אותי אף אחד לא שואל שום דבר, כן?

קובי: אני צלצלתי אליך לפני חודש! צלצלתי והטרדתי אותך בשאלות על פייסבוק ואינסטגרם. וגם רשמתי מה שאמרת, וזה גם עובד, חלק מהטיפים עובדים! אני מחכה לחשבונית.

 

קובי: התכנסנו כאן בימים האחרונים של 2023 כדי להעמיד אותה לדין. עקרונית היא אמורה להיות מחוקה בכלל מהיומן. מהלוח. שלא תיזכר ולא תשמע.

איה: על פניו היינו צריכים לקפוץ מ-2022 ל-2024. כבר חשבנו שזה קרה לנו עם הקורונה, שאנחנו רוצים למחוק את 2020, ומסתבר שבסטנדרטים של היום היא דווקא בסדר.

קובי: נכון, והיא גם הפכה לנחוצה! כי היא היתה סוג של פיילוט לחיים כשהעולם נגמר, נגמר מסוג אחר כמובן. טוב. אז בואי נתחיל את הדיון: ננסה ללמד על 2023 קצת סנגוריה, זה לא באמת יעבוד, אני כבר מגלה לכם את הסוף. שנתחיל עם חרבות ברזל?

איה: אני אמרתי מההתחלה שזה שם גרוע אבל אף אחד לא שואל אותי.

קובי: תגידי, אין משהו קצת אידיוטי בזה שאתה מוקף גופות ודם ובכי ולווית, ואנשים מתכנסים ואומרים אוקיי, עם כל הכבוד לכל המתים והדם,  אבל איך קוראים למלחמה, איך קוראים לה?

איה: יש אישה מאוד מצחיקה בשם עדי מסיקה שכתבה בטוויטר שאחרי שנתניהו מוצא שם למלחמה, הוא יתחיל להתעסק בלוגו.

 

קובי: השיח שלנו מאוד מבולבל בימים אלה, אתה לא באמת יכול לבקר את מהלכי המלחמה.

איה: כי אתה לא יודע מספיק?

קובי: קודם כל כי אנחנו אנשים טובים ויש אמהות שכולות שקברו את הבן שלהן השבוע. אני לא יכול להגיד לה המלחמה לא בסדר. ממש לא יכול. אבל כמו שאת אומרת, אני מרגיש שגם לא יודעים מספיק. לא שזה מפריע למישהו, כן? אנחנו מבקרים הרי בלי לדעת, זה מה שאנחנו עושים שנים, יושבים סביב שולחנות עם אוכל ואומרים דברים. בעיקר הגברים שבינינו, כל מיני דברי רהב. לפני שבועיים, התחרפנתי מזה לגמרי, היה דיון, האם אחרי החזרת השבויים, בגל הראשון ההוא הפסקת האש תסתיים ונחזור ללחימה, או שזה כבר הסוף, אוקיי? ורובם, רוב הגאונים אמרו זהו, זה כבר הסוף, ביידן יכפה המשך הפסקת האש, ביניהם אני, כמובן. פרשנים מאוד רציניים אמרו את זה בטלוויזיה ובעיתון, וזה ממש ממש לא קרה, קרה בדיוק ההפך. והם לא התפטרו, הכל נשאר כרגיל. ופתאום שאלתי את עצמי, אז מה העבודה שלכם? אני לא מבין, מפטרים פה מאמנים בוקר אחרי הפסד.

איה: אני מפרידה בין אנשים שהמקצוע שלהם זה להסביר את המציאות, לבין אנשים שמדברים מדם ליבם. אנשים מתנהלים עם אבל וצער והלם וכאב בדרכים שונות. קראתי בפייסבוק את ההספד היפה יפה שכתב הבן של ויויאן סילבר. סליחה מראש על ההכללות, אבל אם יש בן אדם מהימין שרוצה לשמוע מילים כנות, רגישות, שיוצאות מהלב ונכנסות לתוכו של המחנה השני, אני מזמינה אותם לקרוא את ההספד הזה. זה לא שיש שם ביקורת ספציפית על אדם כזה או אחר בהנהגה, אלא קריאה לנהל דברים אחרת. אז אני גם לא שופטת כל כך מהר אנשים שמבקרים את המלחמה ואנשים שמבקרים את ההנהגה. אני חושבת שככה הם. זו החובה המוסרית שלהם כפי שהם תופסים אותה.

קובי: לא קראתי את ההספד, אבל מדבריך בין השיטין אני מבין שהוא מדבר על מה שיקרה כאן ביום שאחרי.

איה: נכון.

קובי: אז ככה. בשבוע שעבר חשקתי באסקפיזם והתחלתי לגלול בתפריט הסדרות, רציתי לשכוח מהכל, ללכת הכי רחוק, מפה לשם, מלחמת העולם השנייה.

איה: חשבתי שתגיד ״בופור״.

קובי: זהו. אבל ממנה עברתי לסדרה באמת אסקפיסטית. עוד רצח סקנדינבי חביב. אז בסדרה הזאת יש ריב, ריב זוגי. באיזשהו שלב, הגבר מגזים רגע ושובר אגרטל. מנפץ אותו על קיר בזעם,וזה עוצר את כל הריב. כל העמדות נשארו בדיוק אותו דבר, אבל זה עושה איזה תפנית בניהול הריב. ריב צריך אגרטל, והיה לנו אגרטל. ואני מתחנן כבר חודשיים, שאם אפשר, אז לא שהשבעה באוקטובר יפסיק את הריב שלנו, כמו שהרבה אנשים מייחלים. שימשיך את הריב, אבל יחליף לנו אותו לריב אחר. בשישי לאוקטובר הגענו לפינות כאלה שכבר לא זוכרים על מה רבים, לא זוכרים על מי רבים, זו סתם התגוששות, שריטות, ציפורניים, וזה – זה נגמר מבחינתי. הריב חייב להתחלף. אני פתוח לגמרי לביקורת חריפה נגד הממשלה ונגד עמדות, גם בימים אלה, כאמור, אבל שזה יהיה ריב חדש. ואיך נדע אם זה ריב חדש או ריב ישן? בשביל זה יש טורמונולוגיה. לפי המילים. אני מודיע כאן ועכשיו גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית שאין לי חלק ונחלה בריב הישן.

איה: אבל אתה לא כזה איש מדון. עם מי רבת ועל מה רבת לפני השבעה באוקטובר?

קובי: נכון, נכון. לא איש מדון בכלל אבל יש לי עמדות. אני פירשתי ועדיין מפרש את ההתנגדות הישנה לנתניהו כהתנגדות לימין. אני אגב לא לגמרי מבין את הסלחנות המופלגת ממש של המרכז והשמאל להמשך השלטון הקיים, תחת התירוץ שזה לא הזמן. אנשים עמדו ודיברו בצורה מנומקת על כך שאין להם אמון בניהול היומיומי של ראש הממשלה בימי שלום, אז עכשיו אתם פתאום בסדר עם זה?

איה: אני מרגיעה אותך שזה לא ככה והם לא ככה. יש לי חבר טוב שנמצא עכשיו בעזה והתלונה הקבועה שלו אליי – כי אני זאת שנמצאת בבית – זה למה אתם לא הולכים להפגין. ואני אומרת לו תשמע, אנשים היו שבורים, אנשים היו עייפים, היו מיואשים, זה לא שהסנטימנט השתנה, אבל האנרגיה של הזעם התחלפה לרגע במשהו אחר.

קובי: רגע, והוא שם! הוא שם! זה מטורף לגמרי, בן אדם שממש ממש רוצה שתצאי לרחובות ותעשי בלגן, והוא 100% שם בעזה!

איה: השיח שהוא מנהל שמה עם החברים שלו ליחידה, הוא שיח כזה שמעלה שאלות. אוקיי, חברים, אנחנו מבינים מה המשימה שלנו להיום, אבל מה המשימה שלנו בגדול, אתם יודעים? וככל שמתרבים סימני השאלה בקשר לזה, הם קצת יותר שפופים.

קובי: אני מעריץ אותם, כי זה לא גורם להם ללכת אחורה.

איה: יש שמה מסירות מאוד גדולה.

קובי: יש את המוסד המכונה חופ״ל, זה אדם שהכרתי כל כך טוב בשירותי הקצר, והם לא נפגשים איתו! חבר שלך יושב בעזה וכותב אלייך בתל אביב ״תפגיני״ ואז נכנס לתוך האש. זה דבר שהרבה קולות בימין גילו. והאמת שהם גם ידעו את זה כל הזמן. הקשקוש המקושקש של אתם לא פטריוטים, שכל כך העליב, כל כך פגע, היה קול שוליים שהתעצם. הוא לא באמת היה אמיתי לרגע אחד. והצד השני גילה ששם בשוחות, יושב לידו מתנחל גוזמבות.

איה: מה זה גוזמבות?

קובי: הפאות הגדולות האלה, הבלתי מעוצבות.

איה: יופי, כבר למדתי משהו חדש.

קובי: אנשים גילו אנשים. את זה אי אפשר לקחת אחורה.  איה: אני חושבת שלצערנו ולשמחתנו, עבר פרק זמן משמעותי יחסית, מאז המלחמה הגדולה האחרונה, שבה באמת כל עם ישראל נקרא להשתתף באיזשהו מאמץ ביחד, חזית ועורף.

 

 

איה: בתור נציג הדתיים פה בשולחן, מה יהיה בשמחת תורה הבא? אני מתעלמת מהחג הזה כבר שנים, אבל איך הולך להיראות החג הזה?

קובי: וואו, זו שאלה מאוד חשובה, כי היא שאלה שתעצב את הזיכרון של הזוועה הזאת, אני לא יודע. סליחה שאני אומר, זה לא יפה, אבל אני לא אוהב את שמחת תורה.

איה: למה אתה לא אוהב את שמחה תורה?

קובי: כי צריך לרקוד. אני נראה לך אחד שאוהב לרקוד? תני לדבר. בקיצור, זה חג של ילדים… יש לו כמה בעיות, זאת אומרת, אצל חרדים, הוא חג של גברים.

איה: מה זה אומר חג של גברים?

קובי: כי יש את כל הסיפור הזה שנשים לא רוקדות עם הספר.

איה: אוקיי, אבל זה גם מתחיל להשתנות, לא?

קובי: ממש בשוליים. נגיד, בנות ביתי לא באות לבית הכנסת לצפות בגברים רוקדים, יש איזו מחאה שקטה כזאת כבר שנים, שמה לנו ולדבר הזה. הוא חג קצבי והוא חג מאוד מאוד של ילדים ועם כל הכבוד לילדים צעירים, אין לי כוח לעם הזה. באופן כללי ילדים הם איום.

איה: אני יכולה להגיד לך שהם לא רק איום, הם גם מנצחים.

קובי: אני מת על כל שנייה בסוכות, כשזה מגיע לשמחת תורה קצת פחות. אבל לגבי ההמשך, אז בוודאי אי אפשר להתעלם מזה, בוקר שמחת תורה תשפד הוא טראומה אמיתית. מצד שני, יכולת הריפוי של העם הזה היא אדירה. ומבחינתי לגמרי מוגזמת. מתחילה עכשיו השכחה (לנקד כמו השגחה) של האסון. אנחנו מתעסקים בחטופים, זה עניין יומיומי, ובמלחמה, ובנופלים במלחמה, ואני ממש לא יכול להשתחרר מההרוגים של שמחת תורה. מהגופות בממ״דים, מהמסיבה.

איה: אבל אני חושבת שזה מה שישאר. זאת אומרת טפו טפו שיחזרו כולם בשלום ושלא יהיה עוד הרוג אחד במלחמה הזאת, אבל אם אתה שואל מה ישאר בזיכרון הקולקטיבי בעוד שנה, שנתיים, עשור, יהיה היום הזה. כי אתה לא יכול להסתכל 10 שנים אחורה ולהכיל את כל התקופה הזאת. השבעה באוקטובר הוא יותר סמלי, ולכן יחקק יותר עמוק.

קובי: אגב, אפשר לשחרר אותו משמחת תורה בקלות, דרך ציון השבעה באוקטובר.

איה: נכון, לא חשבתי על הפתרון הזה, תראה איזה חילונית.

קובי: יצטרכו לעשות גם משהו כמו בארצות הברית, של יום שבת הראשון, של החודש שאחרי, כי יש חגים וזה חור בראש, אבל אני מאוד מקווה שפעם בשנה נכנס לאוטו וניסע לדרום לעמוד מול תמונות.

איה: אני בטוחה שזה יקרה.

 

קובי: ובאופן אישי, מה השיעורים שלמדנו מ2023?

איה: חשבתי על זה, והמחשבה זאת מאוד הצחיקה אותי, כי אני מגלה ב-2023 עד כמה השיעורים שאני לומדת, הם אולי שיעורים שמרגישים לי עמוקים וחיוניים והם כולם כל כך מובנים מאליהם ברמה שאני מרגישה קצת מטומטמת. כל העניין של עם ישראל והביחד, אבל לא רק זה. יש לי גם שיעורים הרבה יותר מטומטמים מזה.

קובי: למשל?

איה: הכי בסיסי. שיעורים של סבא שלי ז"ל. נגיד: עדיף לקנות מעט ויקר. כאלה. הנחות יסוד קיומיות. לא משנה. בכל מקרה, לי היה את התהליך שלי. אני לא הצלחתי לבכות במשך ממש שבועות ארוכים, אני מדברת איתך על דמעה, לא הצלחתי להוריד דמעה, אבל ב-7 באוקטובר בערב, התחילו לי תגובות גופניות, סוג של פריחה. התגובה של הגוף שלי הייתה. נוראית, נוראית, מגרדת, כואבת, ורק כשמשהו בהלם קצת התפוגג והרגש יכול היה לצאת החוצה ואיכשהו להצליח מתוך עיי החורבות להבין מי אני בתוך הדבר הזה ואיך אני מתמודדת איתו, רק אז זה יצא גם בעיניים, הגוף לקח צעד אחורה והחלו הדמעות.

קובי: והחלה גם היצירה. אני חייב להחמיא לך על שירים שהוצאת בימים האלה. חלקם שירי הומור, שזה עניין מאוד עקרוני אצלי. אני עובר את החיים האלה רק באמצעות הומור וכשכל זה התחיל הכל מת, אבל רגע לאחר מכן כבר התחלתי להתפרנס מלהסביר למה חשוב שיהיה הומור, שזה תהליך מאוד יהודי, נכון? זה אחד הכי יהודיים, אבל זה גם אמיתי. ועל כן אני מצדיע לך על יצירת המופת "דניאל הגרי" למשל.

איה: תודה.                                                                                                                                                        אני מחזירה אותך לשיעורים שלמדת ב2023 בכל זאת כדי שניתן לה נקודות זכות.

קובי: דקה לפני המלחמה הזאת הייתי באיזה טופ. סוף סוף נהייתי כוכב פריים טיים בקשת 12 במסגרת המטבח המנצח, עם שותפי חיים לוינסון. זו היתה נקודה שממנה הייתי צריך להתחיל עוד כמה דברים, לא משנה בדיוק מה, והנה, הטבח והמלחמה. ואני מאושר מזה שזה תופס אותי בן 52, שזה גיל שלא נשברים מדברים כאלה אלא אפשר לחייך חיוך מר מאוד ולומר: פרופורציות ר' יעקב. אנשים מתים פה. חכה רגע עם הקריירה.

 

 

איה: אתה ואני קיבלנו מתנה שאנחנו צריכים לזכור ולחלוק אותה כמה שיותר עם אחרים. אנחנו קיבלנו להסתובב בארץ ולפגוש הרבה מאוד אנשים: כל מיני טיפוסים, מכל מיני מקומות, מכל מיני עדות, מכל חלקי העם. זה נשמע חרטא, כל הסיסמאות האלה של הביחד, וקשה להאשים אותי בניסיון למצוא חן בעיני איזה מיינסטרים מדומה, אבל כשאני פוגשת את האנשים עצמם, הרבה יותר קל לי לזכור את כל מה שמחבר בינינו. את כמה שאני אוהבת להיות חלק מהעם הזה, עד כמה האנשים האלה יקרים לי. סתם זרים שאני מרגישה קרובה אליהם, כמו למשפחה. רוב האנשים לא קיבלו את המתנה הזאת. והם אולי מתנדבים במסגרות הקטנות שלהם, איפה שאני גרה זה הקבוצות של האימהות ביפו, שמארגנות דברים לשלוח לחיילים, לשלוח למפונים, אבל אז אתה נשאר במסגרת החברתית שלך, ואתה אולי עושה דברים מאוד יפים, אבל אתה לא מקבל את המתנה שאתה ואני כן מקבלים.

קובי: אני ממש מסכים . קיבלנו יותר מהמציאות הזאת מאשר הרבה אנשים אחרים.

איה: אז כשאני רואה אנשים בטוויטר באיזה אבל לא רק על מה שקרה וקורה, אלא גם על השבר בחברה שלנו, אני מנסה להזכיר להם.

קובי: שבאינטרנט זה תמיד הכי גרוע.

איה: אם תסתובב ברשת, אתה תפגוש לא רק את הצד הכי גרוע של בני אדם, אלא גם את הזווית הכי מייאשת של האירועים.

קובי: השיח ברשת הוא שיח בין גבעות. אנשים עומדים על גבעות מרוחקות. אחד צועק ואז השני תופס אולי מילה אחת.

איה: אז תפקידנו לזכור ולהזכיר. בעיקר את זה.

קובי: מקובל עלי. נו, בסוף מצאנו איזו נקודת אור.

איה: נכון.

קובי: יאללה בסדר.  ו2023? מה איתה?

איה וקובי: שתלך לעזאזל.

 

 

 

 

רוצה לשתף את הפוסט הזה?
קובי אריאלי

סטנדאפיסט, מרצה, שחקן ואיש תרבות. נולד בירושלים ובוגר החינוך החרדי. כותב מדור שבועי קבוע ב"ישראל היום", מגיש בגלי צה"ל ויוצר ומגיש תכניות תרבות, פנאי וסגנון חיים בערוץ 24.

עוד כתבות