בלילה שבין שלישי לרביעי התנמנמתי מול הטלויזיה. הייתי כהרגלי מול חדשות 12 במשדר הסיכום של הבחירות לרשויות המקומיות וצריך להודות שלמרות הריכוז הגבוה של אנשים מבריקים באולפן, השעמום הרקיע שחקים ושוב ושוב שאלתי את עצמי האם כשעמית סגל אומר: "אני קוטע אותך כי כרגע מדווחים לנו על דרמה גדולה בנתניה" הוא אכן מתכוון לכך או שהוא פשוט מייצר רגעי פארודיה קומיים על דרמה גדולה. כיון שאני מכיר אותו אני קובע שזה היה גם וגם: עמית העיתונאי מצליח להתרגש גם מהטיה פתאומית של רבע אחוז בקרית ביאליק ועמית הקומיקאי מבין שהלוגו הנכון לשים בפינת המסך הוא של פיהוק אדיר והוא מלהטט בכשרונו בין שניהם.
יואו. איזה שעמום זה היה. למות. אנו, שהתרגלנו לכך שבחירות הן בין שני גושי ענק, שבעצם רבים על זהויות ולא על עמדות, שהכל זה לוחות טקטוניים שנעים ונדים והכל מאוד גדול ומאוד דרמטי – עוברים פתאום לעיסוק בעניינים שברובם מעניינים רק פלחי אוכלוסיה מסויימים וגם בהם – רק את ה49% שבכלל טרחו לבוא לקלפי – וכל זה כשברקע משתוללת מלחמה ובעזה נמקים חטופים והעם כולו מדמם. דרמה בצפת. מי ישמע.
פתאום התחיל האולפן לגעוש. כל השעמום המנומנם נעלם ופינה את מקומו לשיח ערני ואפילו לעימות. בטח לא תהיו מופתעים אם אגלה לכם את נושא הוויכוח: חרדים. הסתבר שיש נושאים שתמיד יודעים להזרים אדרנלין ולייצר עימות. עוד מסתבר, שיש כמעט רק נושא אחד שהוא חלק מהפולמוס הפוליטי גם בבחירות כלליות וגם בבחירות מקומיות. על הפרק: הערים החרדיות והערים המעורבות. בכל אחת מהן, מסתבר, שאלת יחסי חרדים-חילונים היא שאלה יסודית, שאפשר להסיק ממנה גם מסקנות ברמה הארצית והלאומית. ירושלים. אשדוד. בית שמש. פתח תקווה. אפילו בחיפה, שבה הקונפליקט החרדי חילוני לא ממש בוער, מה שהכריע את הבחירות היה עניין בעל הקשר יהודי מובהק, חזירים. מישהו אמר: זהו. תם עידן. זה היה ראש העיר החילוני האחרון של צפת. וחיים לוינסון אמר לו בכעס: תגיד, מתי היית בפעם האחרונה בצפת? את האמת. ובן כספית אמר: כן, אבל סבתא שלי מצפת וסבא שלי מטבריה. וכולם נאנחו. וזה היה דיאלוג מאוד חשוב ומאוד עקרוני שבאמצעותו אפשר להבין עוד יותר טוב את המפה החברתית שלנו.
שהרי מה הסיפור של הקונפליקט הגדול שמלווה כבר שנים את הבחירות הכלליות? הסיפור הוא אחיזת העיניים, והאשליה שתוצאות הבחירות תוכלנה לבלום שינויים חברתיים שמתרחשים בארץ. זו בעצם לא אשליה, אלא חצי אשליה. תוצאות הבחירות יכולות להשפיע על השינויים האלה, אבל רק על קצב התרחשותם, לא על עצם היותם. כבר עייפתי מלכתוב ולתאר איך באותה שעה שבה מתקיים ויכוח על סליחות בתל אביב, מתפוצצים כבישי ירושלים מאירועי סליחות שבהם משתתפים בערך פי עשרה מאלה שאמורים להשתתף באירוע שבמריבה. על כן גם אם יסתיים הויכוח ההוא בניצחון לצד ששולל את האירוע, מה הוא בדיוק השיג? האטה. מקסימום האטה. מהותית, הויכוח כבר הוכרע. בבחירות המקומיות, לעומת זאת, האשליה הזאת לא קיימת. שם, בדרך כלל, מה שמקבלים זה מה שזה. בערים שבהן המאסה הכמותית של החרדים מגיעה לכדי רוב – השלטון פשוט מתחלף. זה טבעי וזה בריא וזה דמוקרטי וזה קורה בכל הארץ ואין שום דרך בעולם למנוע מזה לקרות. הכי ברור וחזק זה ורה בירושלים.
בואו נדבר על ירושלים שלי. פתאום הבנתי שהמודל הטוב ביותר בג'ונגל הפוליטי והחברתי שלנו נמצא ממש מתחת לאף שלי אם יש מבנה שבאמת יכול לשמש דוגמה הוא דווקא ירושלים. סליחה שאני שוב נדרש לויכוח שהתעורר בפאנל ההוא, אבל הוא היה כל עקרוני והוא היה בין ארבעה חברים טובים שלי, על כן אני מרשה לעצמי. "ירושלים חרבה. היא גמורה. הלך עליה. אין בה כלום. אף אחד לא רוצה לבוא אליה" קונן לוינסון ואני האמנתי לו שכך הוא מרגיש. מה שכן, חצי מטר ממנו ישבו באולפן שלושה ירושלמים גאים שכמעט מתו מצחוק.
הנה מה שקורה בירושלים: למעלה מ80 אחוז תמיכה בראש עיר מכהן שאף אחד לא באמת קם והתייצב מולו. מספרים סוריים. תמיכה מטורפת, חסרת תקדים. זה קורה בתום חמש שנים שבה העיר המסובכת בישראל מגלה שקט חברתי מופתי שאי אפשר להאמין שהוא מתרחש. בירושלים מתקיים סוג של ריקוד עדין שמלווה את המציאות המשתנה ודואג שהשינוי הטבעי יתרחש בנחת. יש רוב חרדי בירושלים אבל יש בה חיים חילוניים וליברליים שוצפים ויש בה סצנות של צעירים ושל סטודנטים ושל היפסטרים ושל ברסלבים ושל ביתר ושל הפועל ושל קטמון ושל זילברמן ושל דתלשי"ם וחוזבשי"ם ודתלפי"ם וכל ראשי תיבות בגזרה.
מה שבעיקר קורה בה הוא תהליך מרהיב של מודעות משני הצדדים. אני נוהג להגדיר את הקונפליקט הפוליטי שלנו, ברמה הארצית, כמאבק בין רוב שחי בתודעת מיעוט ובין מיעוט שעדיין חי בתודעת רוב. ירושלים היהודית היא דגם מצויין כמיקרוקוסמוס לניתוח הזה, רק מהצד החיובי. הרוב החרדי שבה יודע שהוא רוב, משתחרר מגינוני במיעוט הבכייניים ומשתדל להתנהג באבירות ובנדיבות של מנצחים והמיעוט החילוני מפנים בתוגה מסויימת את היותו מיעוט. חלק ממנו מואס בחיים הירושלמים ועוזב את העיר, אבל הרוב פשוט מסתגל ומבין בתבונה ירושלמית שככה זה ולמרות השינויים הכל נעים וטוב והאבן הירושלמית היא אותה אבן והטעם של הסופריטו בעזורה נותר אותו הדבר גם אם מספר התלמידים בישיבת טשעבין הוכפל.
בנקודת הזמן הזו, לפחות, ירושלים הבירה היא מופת לחיים משותפים של הפנמה, התחשבות ורצון עז לחיות ביחד (לא ממש ביחד, כן? אלה לצד אלה). זה אגב קשור במישרין גם לראש העיר הנבחר. אני חייב לומר שמשה ליאון הוא קסם פוליטי שאין כדוגמתו. הלוואי ויעתיק בעתיד את הקסם הזה גם לזירה הארצית.
ומה שצריך לצאת מכל העניין הזה הוא ההבנה שדיבורים בסגנון "כיבוש" ו"אובדן" בהקשרים סוציו-גיאוגרפיים – חייבים לעוף מהר מן השיח. "חרבה"? "גמורה"? תלוי את מי שואלים. מבחינת רוב מסיבי של תושביה, גם אלה שישבו השבוע באולפן, יקושלים היא אולי לא מופת לקידמה ולעדכון, אבל היא מטרופולין אדיר שהוא גן עד לחיים בו, מכל הקבוצות. הארץ משתנה, ערים משתנות, והחכמה הלאומית, בוודאי עכשיו, היא לא להיאבק בנהי ילדותי בשינויים האלב אלא לעשות כל צד את תפקידו באמונה: הרוב החדש – בעדינות ובהתחשבות ובויתור והמיעוט החדש – בהסתגלות ובאהבה. רוצים לדעת איך? בואו לירושלים. 35 דקות ברכבת.
