באופן מפתיע, אחד הסיפורים שעוררו בי לאחרונה עצב גדול, היה הסיפור המטופש של כרזת ט"ו בשבט שפרסמה והסירה עיריית גבעתיים. לא סתם עצב. מועקה.
תקציר העלילה: לפני מספר ימים ימים העלתה עיריית גבעתיים לאויר קמפיין חוצות ללא תכלית מסויימת שכלל כרזה בה נראה עץ מלבלב ולידו השורה: "ט"ו בשבט הגיע חג לאילן.ות". יום לאחר מכן, בעקבות מהומת ענק ברשתות, פרסם ראש העיר רן קוניק את הטקסט הבא: "אז השלט הזה הצליח להטריל את המדינה. נו מצויין, העיקר שמדברים על גבעתיים. ניסיון להכניס קצת הומור עם השיח הפרוגרסיבי הצחיק רבים ופחות הצחיק אחרים אבל ללא ספק הפך ויראלי. בכל מקרה כפי שאמרתי: השלט יוסר. בינתיים חג ט"ו בשבט שמח לכל תושבי ותושבות גבעתיים הגזעיים.ות"
והסיפור הקטן הזה מעיד על הטרלול שאחז ביחסי השבטים בישראל יותר מכל סיפור אחר על עימות או בחירות או קללה.
מה היה השלט הזה? הוא היה בדיחה. מצויינת, יש לומר. כזו שברגע שראיתי אותה, התקנאתי בקופירייטר שהגה אותה. היא מצחיקה, מודעת, מופרעת במידה, חכמה. יש משהו מוזר במילה אילנות כי כמו עוד הרבה שמות עצם בלשון חז"ל, היא נשמעת כמו רבות נקבות ליחיד זכר. ככזו, היא מזמינה התייחסות קומית כלשהי והנה בא קופירייטר מוכשר ופיצח בחן: נהפוך את הנון לנון סופית, נשים נקודה קטנה אחריה והנה קיבלנו דאחקה חביבה גם על חשבון השפה הפרוגרסיבית, גם על חשבון מוזרותיה החביבות של השפה העברית, גם נמשוך את העין ונעשה קצת רעש וגם נעיר את עירנו המנומנמת מעלפון שנ"ציותה. מה רע?
ומה שקרה מאותו רגע הוא כל כך עצוב אבל גם כל כך צפוי שאין לתאר: אף אחד לא הבין את הבדיחה! הפרוגרסיבים עצמם הבינו אולי שמישהו מסתלבט עליהם אבל ממש לא הסכימו לזרום עם זה כי במהפיכות – אין הומור כידוע; והשמרנים – הם, נעבעך, בכלל לא העלו על דעתם שמדובר בבדיחה כי מי יעז לפרסם בדיחה על חשבון השיח הפרוגרסיבי? ועוד בגבעתיים? עיר נאורה ומתקדמת שרבים.ות מבניה.תיה מקדשים.ות את דת הנקודות הזו בדיוק? הם, שהתרגלו זה מכבר לכיבוש רשות הרבים בידי כל מגמה ליברלית ומתקדמת, זיהו מיידית את השלט התמים והחביב הזה עם איזושהי חנופה לקובעי הטעם, או אפילו עם מגמה של גיוס החג החביב לצרכים "חינוכיים" ומייד החלו לתקוף. כי באמת, אם השלט הזה הוא אכן לא בדיחה – הוא באמת אחד המעצבנים.
אבל הוא כן. אוף. הוא כן. ואחרי שקרה כל התהליך הזה שהוסבר כאן, כל שנותר היה לצפות מהאנשים שהגו אותו לעמוד על שלהם בצחוק גדול ולהגיד: זה בהומור, יא כבדים. תנו לחיות בארץ הזו. מה נסגר אתכם. אבל במקום זה, מה שקרה הוא שהוחלט להסיר את השלט. כי אוי אוי אוי. פרצה סערה. ולמה לעצבן. ומה יהיה. וזה עוד יותר עצוב מהכל. כי הנה, כבר האירה לשנייה איזו אלומת אור קטנה של הומור את הטרללת הכללית וגם היא גוועה ותיאסף.
