בעניין אושרת קוטלר:
הפרשה כבר די מאחורינו. אז למה לעסוק בה? מפני שהיא חשובה מאוד. צמד המוצשים הזה והשבוע שביניהם מייצגים באופן מושלם כמעט דגמים שונים של שקרי-שיח קלאסיים שבצוק הימים העצובים האלה ראוי לשים אליהם לב.
- אושרת קוטלר פגעה בחיילי צה"ל וכינתה אותם חיות אדם. שקר גמור ומרושע. קוטלר דיברה על החיילים המסויימים שהואשמו בהתעללות, וגם אותם לא כינתה בכינוי הזה. היא רק ביכתה את המצב אליו הידרדרו, לדבריה, וייחסה אותו לכיבוש ולשירות חיילי צה"ל בשטחים. את הדיבה הזו הוציאו פוליטיקאים והיא תפסה מהר, מהר מאוד. למה? להלן.
- "שולחים ילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו תוצאה של הכיבוש". לא נכון. קשקוש ותיק, מסוכן ופוגע. זה הזמר השמאלני הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא. לאושרנו התפיסה הזו היא נחלתם של מעטים מאוד מקצה המפה. הכיבוש אינו פסול, הוא לא נועד לצרכים טריטוריאליים אלא למטרות הגנה על חיי הישראלים. הכיבוש ההגנתי הזה יימשך כל עוד תישקף סכנה לחיי אזרחי מדינת ישראל. חיילי צה"ל כולם עושים בשטחים עבודת קודש נאצלת וחשובה. מטבע הדברים, אופי הלחימה ההגנתית הזו אלים וקשה ומאוד חבל שלוחמי צה"ל נאלצים לעמוד כל העת באתגרים פיסיים ונפשיים כאלה. לגאוותנו הם עומדים בהם בגבורה, מצליחים להביס את האויב ובעיקר למנוע ממנו מבעוד מועד לפגוע באזרחי ישראל. גם מקרי ההיסחפות והחריגה מכללי מוסר הלחימה הם בכמות מינורית וכמעט שולית והם מטופלים מיידית ובצורה נחרצת. יום יבוא ויהיה שלום עולמי ויטיפו ההרים עסיס וכיתתו. עד אז – כל הכבוד לצה"ל.
- "על אושרת קוטלר להתפטר כי היא הביעה דעות בשידור". איזה רוע אידיוטי. השנה היא 2019 ואנשים מביעים דעות. בשידור, בטוויטר, בעיתון, בקפיטריה. וכי מה זה משנה אם דעת המגישה מובעת בתכנית עצמה או מצוייצת במקביל בחשבון הטוויטר שלה? שטויות. פשוט שטויות, וגם רשעות לא קטנה. כי עבור קוטלר התכנית היא גם עבודה וקריירה, אז אפשר לחשוב שניה לפני שחורצים גורלו של אדם בגלל משהו שהוא אמר.
מה כן? ובכן, כמו בזוגיות, כך גם בשיח הפוליטי: המריבה היא אף פעם לא על מה שנראה שהיא ניטשת. זה תמיד על משהו אחר. תמיד יש סאבטקסט וקונטקסט והם תמיד הרבה יותר משמעותיים מן הטקסט. הנה, זה מה שהיה: אושרת קוטלר השמיע באופן לגיטימי את המיית ליבה ואת דעתה בתום כתבה. זכותה. הדעה היתה דעה שמאלנית קיצונית. הצופה הממוצע היה שייך, סטטיסטית, לרוב העצום שלא מחזיק בדעה הזו וכשהוא שמע אותה, הוא הרגיש בבטן כאב עז ומאוד מוכר. זה הכאב שהוא/היא מרגישים כבר שנים ארוכות בכל פעם שמשהו: אמירה, אוירה, בדיחה, נימה, דעה או תמונה מזכירים להם שהטלויזיה שהם רואים היא לא שלהם. היא נגדם. היא לא עבורם והם לא מרגישים איתה טוב. הם שמעו את קוטלר, הריצו בראש את תמונת התקשורת המוכרת להם והבינו שהדעה הזאת די טבעית באזור הזה, של תעשיית החדשות. שכולם שם בעצם כאלה. וזה כאב, כי תמיד זה כואב. והכאב הזה, שפעם היה באמת עז מאוד ובחסדי האל והאלקבץ הוא הולך ונחלש, הולך ונרפא, כי עם השנים מישהו הבין משהו ורוב האולפנים החשובים כבר לא מורכבים מכ-ל הספקטרום שבין חד"ש למר"צ – הוא זה שגרם להם לצאת מהדעת, ולכעוס, ולהביע את זה. ולכן משאך הניעו הפוליטיקאים האינטרסנטים את העגלה, מייד קפצו עליה כולם. הכאב הקפיץ אותם עליה. הגיוני וטבעי. זו לא את, אושרת. זה העסק כולו שכבר מגיע עד כאן. עד כאן.
ואפשר להבין את הכאב הזה. כי הוא נושן. ונכון. וטוב שכל זה קרה כי זה שוב הזכיר את העוול הזה, שכאמור, לאט מידי, הולך ומתוקן. רק צריך לדייק ולהגיד אמת. מכל הכיוונים.
