תודה לא-ל, ה"מחאה החברתית", אותו יצור מעוות ואינווליד שספק נולד כאן בקיץ האחרון וערפל את מוחותיהם של רבים וטובים, השיל מעליו את גלימת ההדר המזוייפת בה התהדר וחזר לממדיו הטבעיים והאותנטיים. במוצאי השבת האחרונה, בהפגנה שהתקיימה בככר רבין בתל אביב, יצאו כמה אלפי מרצעים מן השקים והכל הבינו מה מהותה של המחאה החברתית: פעילות חביבה ובלתי מזיקה של בני השבט התל-אביבי שפעם בכמה שנים מוצאים להם עניין סמי-עקרוני לענות בו, ויוצאים אל הככר להרים קול. הכמות היתה כמות נאותה, התכנית היתה תכנית מתאימה. גם הצוות האמנותי שנבחר היה ממש מתאים: החמישייה הקאמרית היא אכן יציר מפואר של השבט הזה, אולי המפואר ביותר, ועל כן אך טבעי היה שהיא ולא אחרת תתאחד על הבמה כדי לחגוג ולציין את מסיבת ההתעוררות העונתית הזו.
ואתם יודעים מה? זה היה אפילו בסדר גמור. זה אפילו שימח אותי. השבט התל-אביבי, המאוד פעיל וערני בתחומים רבים, כמו תרבות, אמנות, יצירה וחיי רוח, מנוון מאוד מבחינה פוליטית ומדינית. הוא, למעשה, כמעט לא קיים בזירות הללו. על כן נעים לראות שמפעם לפעם הוא מגלה ערנות, מרים את ראשו ומשמיע איזשהו קול.
אין זו הפעם הראשונה שהשבט מגלה סימני חיים. זה קרה לו לפני שנים אחדות, עם פרוץ "שינוי" למרחב הציבורי. זה קרה לו למשך חודשיים, בערך, במערכת הבחירות שלאחר מכן, בחסות ההרפתקה הילדותית וחסרת האחריות של חיבוק הגימלאים. זה קרה, בזעיר אנפין, למשך יומיים בערך, כאשר חבר הכנסת דב חנין התמודד לראשות עיריית תל אביב. גם אז, ניעורה לפתע הגופה הלבנבנה מרבצה והחלה להשמיע קולות צוהלים ומייד כבתה. כאילו נגמרו לה הסוללות.
עכשיו צריך לבוא חשבון.
עם המארגנים הצעירים שכדי לזכות במשמעות, בדקות תהילה, במעמד, בתעסוקה, בעניין, בריגוש, בסיפוק ובקידום עצמי גררו אלפי אנשים לאשליה טפשית וחסרת תוחלת וגרמו להם לבזבז את מעט האנרגיות הערכיות שבלבם על הבל ורעות רוח;
עם התקשורת שאירחה את ה"מחאה" וגרמה לכולם להבין שקורה כאן משהו גדול ונשגב למרות שכל אנשיה ידעו שאין כאן אלא מסיבת שבט צדדית ובלתי חשובה (ואם אנשי התקשורת לא הבינו את זה, הרי שבוודאי צריך לבוא עמם חשבון);
עם תופסי הטרמפ, הפוליטיקאים, הפוליטיקאים לעתיד, המנהיגים החברתיים, גיבורי המחאות הקודמות, מפורסמים, אמנים, משועממים, משפיעים, סופרים ומשוררים שניסו להשתמש במומנטום לקידום מטרותיהם האישיות בשעה שהיה ברור להם כי דבר לא קורה באמת (ואם הם אכן חשבו שקורה כאן משהו, הרי שבוודאי צריך לבוא עמם חשבון);
עם אנשים ונשים חכמים ונבונים שהתרפקו על המחאה הזו וציעפו את עיניהם בארשת אפוקליפטית של "אשרי העם שככה לו", בשעה שמול עיניהם זעק המון סיסמאות של כלום ושל ריק שהאמת מהן והלאה;
עם הממשלה, שבמקום להתנער מן הגל העכור הזה, לבוז לו ולהתעלם ממנו, ביכרה לשלוח החוצה את טרכטנברג ולהביך את כולנו עם ועדה ומסקנות שהכל יודעים כי אין בהם ולא כלום (ואולי לא היתה זו אלא התמודדות טקטית ואז כל הכבוד לה);
עם כל המנהיגים, הרבנים, העיתונאים, המורים, אנשי הרוח, האמנים, הפוליטיקאים שהבינו היטב כי לא מחאה יש כאן ולא המיית לב העם ולא אירוע גדול ולא מהפיכה אלא רק מסיבה סרת טעם של שבט אחד גדול ומשועמם, ולא עמד בהם העוז לומר זאת בגלוי כי "העם אמר את דברו";
עם כל אלה צריך לבוא חשבון.
למחאה הזו לא יישאר שם וזכר. היא תירשם כאירוע תל אביבי נחמד עם גרורות בערים נוספות, ממש כמו מרתון או מצעד הגאווה.היא תיעלם בתהום הנשיה ואם ייזכרו בה פתאום, זה יהיה בחסות תמונות ארכיון טלויזיוניות שיועלו באוב בשעה שתיערך המסיבה הבאה של השבט הקמל.
היא תיעלם – אבל החשבון צריך להיעשות. אסור לוותר להם, לכל אותם המנויים מעלה. צריך לקחת כל מאמר פומפוזי שתיאר בצבעים חיים את ה"מהפיכה שמתרחשת מול עינינו" ולנפנף בו מול עיני כותבו. שלא יחשוב ששכחנו. צריך לקחת כל מספר מרושע שנכתב בתקשורת אודות משתתפי הפגנה, להדפיס אותו בגדול ולנפנף בו מול עיני העורך. הנה, שקרן. הבט וראה. צריך לקחת כל נאום, כל סיסמה, כל גוזמה פראית, כל שקר ולדון ולדוש בו עד זרא. למען יידעו השקרנים כי נלכדו בשקרם.
וצריך לקחת את "העם" שדרש כל מיני דברים ולהגיד לו: היי, עכשיו כבר הבנתם שאתם זה לא "העם"?
פתאום קם עם בבוקר ומרגיש שהוא רק אדם, ומפסיק ללכת.
