"על מה אתה מסתכל?", אנחנו שואלים אותו כל הזמן, והוא מתחמק. "סתם, סתם", הוא אומר. "היה נדמה לי שמישהו עובר שם".
אנחנו לא מאמינים לו. אנחנו יודעים בדיוק על מה הוא מסתכל. הוא לא תולה מבט במטבח ולא בראי הגדול וגם לא בתמונה היפה שבמרכז הסלון. הוא מסתכל כל הזמן רק לעבר נקודה אחת: החוצה. אל המקום ממנו יבואו, כשיבואו, האוייבים עם הגרזנים בידיהם. הפחד שלו מוחשי. כשהוא זז באימה כשרחש נשמע, רואים על הפנים שלו בדיוק מה הוא מרגיש. כשיש אזעקה וכולם קמים ונכנסים למרחב המוגן הוא כבר נמצא שם ומזרז בצעקות למרות שכולם עוד נמצאים בתוך מסגרת הזמן.
אתם מכירים אותו, נכון? אותו או אותה, ההיסטרי/ת של כל משפחה. הם מאוד מאוד בולטים בימים אלה ובדרך כלל על פיהם יישק כל דבר. נקל לזהות אותם עוד בטרם פצו את פיהם, זאת באמצעות הקורה המוזרה שהם נושאים בידיהם, זו שנועלת נעילת ביטחון את דלת הממ"ד. הם מרימים את הקול, הם נוזפים דרך קבע בכל השאר והם גם, צריך לומר, מאוד מאוד מעצבנים.
"תגידי", שאלתי את נועה שם בדוי, ההיסטרית של בני דודנו ושכנינו, משפחת ה'. "וזה שאני יושב כאן לידך ורגוע כמו רחל אדרי אחרי ניקיון יסודי – זה לא גורם לך להרגע?"
בקטע מסוים בהופעה שלי, המצויינת לטעמי, אני שואל: איך זה שאנחנו כל כך רגועים בטיסות? הרי אין לנו מושג מה קורה בקוקפיט ואין מול עינינו לוח שעונים. פתאום המטוס נותן את הקפיצה של החיים ורעש מוזר נשמע. איך אנחנו יודעים שזה כיס אוויר או שינוי טמפרטורה ולא התחלה מפוארת של פרק ב"תעופה בחקירה"? למה אנחנו לא זועקים "שמע ישראל" או מקליטים הודעות אהבה ופרידה למכשירי הטלפון? התשובה פשוטה בתכלית והיא אחת ואין בלתה: אנחנו מסתכלים על הדיילות. הן הנציגות של הריבון. הן הרי יודעות בדיוק מה קורה ואם היה קורה משהו נורא הן היו מודאגות וזה שהן עומדות ממש כאן מולנו ומשכנעות את הנודניק מ37c לקנות שטויות מפליי אנד ביי, מרגיע יותר מאלף הודעות הרגעה של הקברניט. לי, אגב, יש חלום ישן לצלם סצנה שבה, בסתם טיסה רגילה, המטוס מיטלטל מעט ושחקנית בדמות דיילת אחת שומטת מידה את קנקן התה ומתחילה לצעוק בהיסטריה: מה זה היההההה!! אמאלהההה אני מתההההההה וכן על אלה הצווחות מרובות הה"א, נראה מה זה יעשה לנוסעים. בכל אופן, נחזור לעניין העגום שלנו: למה העובדה שעשרה אנשים תאבי חיים לפחות כמוה וחכמים לפחות כמוה, שאוהבים אותה והיא אותם – רגועים לחלוטין וצועדים בשופי לממ"ד כשבידם בננה וסודוקו, למה זה לא מצליח, ולא במעט, להרגיע אותה?
נועה לא עונה כמובן על שאלה כזו. היא מזלזלת בה ורואה בה עצמה – זלזול בה. זאת באמת שאלה מטומטמת. הפחד של נועה לא רציונלי ומשתנים כמו נתונים סטטיסטיים, חישובים מתמטיים ובאופן כללי – עובדות והיגיון, לא משחקים בו תפקיד. זה לא באמת יכול להשתנות ומכאן שהשאלה היחידה החשובה היא כיצד על הסביבה להתנהג אל נועה האהובה, שממש אין לה כוונה רעה וממש אין לה כוונה לעשות נזק לאיש אבל בפועל היא מטריפה את הראש למשפחה שלמה שעסוקה בלטפל בה ולהרגיע אותה ועל הדרך מתנהגת בעצמה באופן חרדתי ומגיבה תגובות חרדתיות למרות שהפרטים האחרים בה, אלו שאינם נועה, בכלל לא חשים חרדה ברמות כאלה.
ומשכבר עמדתי להעלות איזשהו מבנה הגיוני ולהסיק ממנו מסקנה בעניין, אמרתי לעצמי שזה מאוד לא אחראי ולא מקצועי וכשעוסקים בנושאים מהותיים כאלה צריך להימלך באיש מקצוע. לשמחתי יש לי הזכות להכיר ולעבוד עם ידידתי הפסיכולוגית ד"ר יעל דורון שבימים אלה, צריך לומר בהערכה רבה, כמעט אינה נושמת מעומס עבודה התנדבותית ומקצועית. היא מטפלת במפונים, בשורדים, באנשי כוחות הבטחון, באנשי תקשורת, במתנדבים ובעצם בכולם. בין קבוצה טיפולית לראיון בטלויזיה היא מצאה את הזמן להפנות אותי אל הגדרה מקצועית יפהפיה שיכולה להאיר את התופעה הזו ודומיה, ומה שהיא פרסה בפניי, במתומצת וברמת המבוא, כמובן, הקסים אותי ממש.
בגדול, קוראים לזה ip. identified patient. המטופל המזוהה. זהו מושג מתחום הטיפול המשפחתי והקבוצתי שקובע שבמשפחה יש "מטופל מזוהה" ששואב אליו את הסימפטומים הבעייתיים של כל השאר ומייצג בבעיותיו שלו את הבעיה המשפחתית. כשהוא חרד זה אומר שכולם בעצם חרדים, שהמשפחה סובלת מחרדה, אבל אצלו, אצל המטופל המזוהה, הבעיה הזו מופיעה במודגש והוא, בעצם, מייצג אותה, אבל היא הבעיה של כולם. ואתם יודעים מה מבריק ונורא בכל הסיפור? שבן המשפחה/קבוצה הזה, שיש המכנים אותו שעיר לעזאזל, מספק למשפחה שירות עצום: ייצוג היתר של הבעיה המופיע אצלו, גורם לכל השאר להרגיש שהם מאוד נורמלים ובכך הוא מחזק ומעצים אותם. הם לא יודעים את זה כמובן, ועוסקים בטיפול מתמיד בו, או בכעס עליו, או בעיסוק בו ובבעיותיו והוא לא יודע את זה, כמובן, ועסוק בקרש האידיוטי של הממ"ד, אבל בעצם הוא גואל גאולה גדולה את כל בני המשפחה מתוך הקרבה אישית גדולה.
מבנים ומודלים פסיכולוגיים מהלכים בדרך כלל קסם, אבל זה מבריק במיוחד בעיני. אני כמובן לא מתיימר ולא חושב שזה הסיפור של כל נועה וכל דורון וכל היסטרי-משפחה באשר הוא. אהבתי את הסיפור הזה מפני שהוא העניק לי מבט נוסף להביט בו אל קהילה גדולה מאוד וחשובה מאוד בימים המשוגעים האלה.
יצא כך שנחשפתי לכל זה ביום בו נודע סיפורו הנשגב של שלמה רון הי"ד, שמסר את נפשו והציל את משפחתו וחשבתי על זה שבאיזשהו אופן הסיפור המכונן של הימים האלה הוא זה: היחידים שמדעת ושלא מדעת מושיעים את הרבים. הגיבורים אנשי כוחות הבטחון. מוסרי הנפש להצלה. בני המשפחות המגוננים. תושבי העוטף שגרו שם בשביל כולנו. המטופלים המזוהים שבכל תא ותא ובכל קבוצה וקבוצה. בסופו של דבר, מסתבר, זוהי החלוקה הברורה ביותר בעולם: אלה שחיים עבור עצמם ואלה שחיים גם עבור זולתם. ומתוך מחשבה זו, אני סולח לך נועה, בסליחה גמורה. והנה הנה, אני נכנס לממ"ד. רק לא לצעוק בבקשה. לא צריך לצעוק.
