ולמה מתפללים בחוץ, שאלתי. כי בית הכנסת סגור ובשיפוצים, הם ענו. ולמה הוא סגור? כי יש צו של בית משפט. ולמה בית משפט? כי יש ויכוח עם המועצה.
ובשלב הזה כבר הפסקתי לשאול. גם כי לא היה לי כוח להיכנס לויכוח לא לי, אבל בעיקר -בגלל גל השמחה שהציף אותי פחות משנתיים אחרי החורבן הגדול, ולא רק שתושבי מטולה חזרו לבתיהם, אלא הם כבר רבים! ומתקוטטים! וכבר יש צווי בית משפט ועניינים עם המועצה! ובית כנסת סגור ומתפללים בחוץ! אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו. היש "ושבו בנים לגבולם" גדול מזה? ברוך מציב גבול אלמנה.
מטולה. פינתנו הצפונית. אצבע בעין הלבנונית. לפני כחצי שנה תיארתי כאן ממש את קורותיו של חברי ישראל פכטר, איש מטולה שחי ופעל בה לאורך ימי השממה והמלחמה ואף נטל חלק בשמירה ובהגנה עליה. עכשיו כשהיא חוזרת לעצמה, טרחו הוא וחבריו להזמין אותי לשבות עמם. זה ממש לא נכון מה שאומרים, אמרתי להם, שמטולה רחוקה. מטולה ממש לא רחוקה אם אתם גרים באיילת השחר או בדפנה. עניין של חצי שעה. אם אתם גרים בכל מקום אחר דרומית לראש פינה – מטולה היא מאוד רחוקה. הצפנתי אליה בסופ"ש האחרון, אל מטולה המשתקמת, המלקקת את פצעיה בחן גלילי, ושרדתי כדי לספר את סיפורה של מושבה שהוא, באופן מוחלט וטוטאלי, סיפורה של ארץ. מסתבר גם שזה הוא החלק הטוב של הסיפור.
כמו רבים אחרים חשבתי שאני מגיע לעיי חורבות אבל המושבה חיה ומשתקמת, תושביה חוזרים אליה בתיה שנפגעו משוקמים או חובה הראשי ממשיך את פרויקט השחזור שלו שעתיד להיות אחד המקומות היפים בארץ במלאות 130 שנה להיווסדה. לאט לאט הם חוזרים. לבתיהם ולמשקיהם. חלקם כבר בבית ובמטע. חלקם מדלגים בין ביתם שבמטולה לבין בית גלותם הממוקם איפשהו. אלה באים רק לשבתות ואלה ממתינים לתחילת שנת הלימודים. הרחובות לא שוקקים, אבל גם לפני שהוקם ארגון חיזבאללה היא לא היתה כזו; בקיצור, מטולה קיימת. המקום שבעונת המלחמה היה בונקר קטן של כיתת כוננות ותו לא – חי וקיים תפוחיו ונקטרינותיו מאדימים ותושביו הרגועים מהלכים מעדנות ברחובותיו המעוצבים.
לא כולם אופטימיים, צריך לומר. חלקם נואשו כבר מהפוגות ומהבטחות. לחלקם קרה דבר נורא עוד יותר: הם התרגלו לשגרת מגננה ואזעקה וגם קצת פחד סמוי שהפך לחלק מהחבילה.
אני צועד ברחוב עם חברי ישראל ועם יוסי לויט, גיבור מקומי, איש אדמה וטעם טוב, דור רביעי במטולה, שכל שיחה איתו היא פרק בספר טוב של מאיר שלו על ההתיישבות. כולל הכל. הדמויות, האדמה, הרכילויות והבגידות, הדבר היה ככה, והעץ הזקן של רבינוביץ'. יוסי היה רבש"צ המושבה לאורך רוב ימות המלחמה. ביחד עם חבריו נתן את נפשו על הגנתה ואף המשיך וטיפח את גידוליו ומטעיו. באמצע הסיור, ממש במרכז הרחוב הראשי, כולם עוצרים ומסמנים לי את המקום. פה היה מסך שחור. זו לא מטאפורה. פיסית, היה פרוס כאן בימי המלחמה מסך צילנית שחור שתפקידו היה להסתיר את מה שמאחוריו מעיני האויב הצופה, מבעד לכוונות. כל מה ומי שעבר את המסך הסתכן בירי מדוייק ובפגיעה. חייבים להיות שם כדי להבין את הטווח. מדובר על מרחק שלא דורש שימוש במשקפת, כמעט עיניים מול עיניים. אחדים מבני המקום נפגעו בצורה הזו. שאר המגינים פעלו בחירוף נפש בין פגזים ופצצות, הצליחו להציל את שניתן ולהגן על כל הבתים והמטעים.
בזמן הזה פעל צה"ל בדיוק ובנחישות שאין דומה להם. מציאות מטורפת ובלתי נתפסת של אויב מר שמתחמש מול העיניים וממתין לשעת הכושר השתנתה טוטאלית בתוך מספר חודשים. הגבעות הלבנוניות המקיפות את מטולה העומדת כחיץ בינן ובין תל אביב – חרבות לחלוטין. הכל ריק ושומם. שרידי בתי מידות ומבנים מרשימים הם עדות למה שהיה שם. כמויות האמל"ח שהוצאו משם והשקט המוחלט ששורר מאז הם עדות למה שהיה יכול להיות כאן אם רק היו מחליטים האויבים מצפון לחסור אל חבריהם מדרום ולהיכנס בהמוניהם למטולה ומבעדה מי יודע לאן. המשפט השגור בפי התושבים הוא: אם…כך וכך וכך – אז לא היינו יושבים פה היום.
זה היה ככה קרוב. כדי להיות בתוך מטולה היה על הטויוטות מצפון פשוט ללחוץ על הגז. אפילו לא לחתוך גדר או לעבור מכשול. וזה התרחק פלאים. יחידה מובחרת תופסת את הקו ויושבת בעומק השטח הלבנוני. והכל נקי ומפוקח מסביב. ובפעם הראשונה מזה כל כך הרבה שנים יש באויר התחלה של "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".
בתלמוד מתואר באופן מופלא המתח הזה שבין שתי הממלכות ולמעשה בין שתי התרבויות:
קֵסָרִי וִירוּשָׁלַיִם, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: חָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן — אַל תַּאֲמֵן. יָשְׁבוּ שְׁתֵּיהֶן — אַל תַּאֲמֵן. חָרְבָה קֵסָרִי וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַיִם, חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם וְיָשְׁבָה קֵסָרִי — תַּאֲמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה״. אִם מְלֵיאָה זוֹ — חֲרֵבָה זוֹ, אִם מְלֵיאָה זוֹ — חֲרֵבָה זוֹ.
הפסוק המקורי שמדבר על המתח הזה, בספר חזקאל, מדבר במפורש על מטולה וכפר כילה, בלשונו "צור וירושלים", שהיא הבסיס למחזה המופלא של מתתיהו לשם הקרוי בשם זה. הסיפור הוא ההבנה שרק אחת מהן יכולה להיות קיימת. על פסגת מצפה שי, שהקים במקום לפני שנים משה, אביו של עומר ויינשטיין שנהרג שם בימי המלחמה, ומול הכפרים החרבים שמנגד – מבינים את הקביעה הזו הרה הרבה יותר טוב. יש מספיק סיבות להיות בדיכאון, אבל מי שרוצה לקבל פיסת אופטימיות, שישים פעמיו את הצפון. סעו לסוף שבוע במטולה.
מכירים את זה שכשחוזרים מהצפון יש את השיחה של: למה לא נעבור לצפון? למה לא נקנה בית בצפון? זו שיחה שפועמת בעוז לאורך כל הדרכים היפות של הגליל ועמק זבולון ועד לשרון מפאתי הרצליה, החלום נגוז בדרך כלל, ובאזור בן שמן כבר אף אחד לא זוכר בכלל איפה היינו בשבת. אז הפעם, אני חייב לומר, המשיך החלום ללוות גם הלאה. כמעט עד שער הגיא. אז בית במטולה לא נקנה בקרוב, כנראה, אבל הלב, הלב חזר משם שמח ומועצם הרבה יותר.
