המילים העתיקות

הדיון הזה היה צפוי בהחלט. איך נחגוג את פסח בעוד עשרות מבנינו נמקים בשביים? איזו משמעות יש לחגיגית החרות בשעה שרבבות גולים מבתיהם? אלפים מתבוססים באבלם ובכאבם? אלה היו שאלות מתבקשות. הן ממשיכות להטריד רבים וטובים וטוב שכך. הן המוטיב הזה של "כולם", "כולנו", "כל" הוא חלק עיקרי ועקרוני מן החג הזה. פסח. עוד בטרם אנו פותחים במילה הראשונה של ההגדה אנו מקדימים לה הזמנה גורפת ל"כל דכפין ייתי וייכול" כל הרעב יבוא ויאכל. פסח הוא כולנו. כולנו זה כולנו. מאה שלושים ושלושה הנפשות שבעזה מעכבים איפוא בעדנו מלחגוג את החג הזה במתכונתו. ומה יהא עליהם? מה יהא עליהם?

ואז בא ליל הסדר. ובמרכזו ההגדה. היא נקראת כך על שם הפעולה הנסמכת על הפסוק "והגדת לבנך". מסביב לשולחן ישבו הורים וילדים ונכדים שמתכנסים מידי שנה בתאריך קבוע כדי לחזור על סיפור. זה נשמע מעט מוזר, אבל זה בדיוק הדבר. הלילה הזה הוא ליל סיפור. מתכנסים יחד, מספרים סיפור וממחיזים אותו באמצעות מאכלים משונים וטקסים מעניינים כדי לנסת ולשחזר את החווייה. וכדי שלא נתפזר סתם, צירפו לעניין גם טקסט מסודר. הוא הטקסט אותו קוראים בלילה הזה. הוא הסיפור. וכשקוראים אותו, את הסיפור הזה, מבינים שגם אם לא היה חג פסח בעולם וגם אם לא היה ליל הסדר, בשנה הזו, שנת האסון, צריך היה להמציא אותו.

זה היה ליל הסדר המשמעותי מזה עידן ועידנים. מזה חודשים ידענו היטב שהמילים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" תקבלנה משמעות, אבל זה היה רק הקצה של הקצה. זוהי הכותרת. ומה שחשוב היא הירידה לפרטים. ההבנה היהודית הזהותית הכי בסיסית של שרשרת הדורות. היא מתמצית במילים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ההבנה האישית והלאומית שההיסטוריה שלנו איננה פולקלור אלא חווייה קיומית. ואז הפרטים: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו הקרבנו המקום לעבודתו". הכל החל בתרח ואז בא אברהם מגלה האמונה וכב בפרק הזה נולד רמז לבאות: ההבטחה. "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו ותם ארבע מאות שנה ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול" והיא, ההבטחה, היא זו שעמדה לאבותינו ולנו. וכבר כאן טורחת ההגדה לספר "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור וכו'. וכבר מתחילים להבין מהם הקווים המרכזיים בסיפור ואז יצחק. יעקב. מתחילה להתעצב תמונה ראשונית של עם ואז הירידה למצרים ובום. הנה מבצבץ סיבוב העלילה הראשון שמסתבר שהוא יהפוך למוטיב חוזר: רדיפה ושעבוד, גלות ועינויים. וכאן נכנסת ההגדה לסס×תוך פרטי הפרטים של הסיפור, שהרי לשם כך התכנסנו, הן זה ליל היציאה ממצרים ומפרטת ירוט יתר את מגוון היסורים ורשימת העינויים שעונו אבותינו במצרים. ובתוך הדרשות, בתוך הפירוט העצוב וקורע הלב מפציע אור גדול. אלה שני פסוקים מספר יחזקאל, בסדר הפוך, שמתארים את מערכת היחסים בין אלוה-ים לעם ישראל בצורה הכי עזת מבע שניתן: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי". הפגישה ביניהם, בין האלוה-ים לעמו-בתו, מתבצעת בשיא העליבות. בעומק הטינופת. ואראך מתבוססת בדמייך. רדופה ועלובה. ושם, דווקא שם,  נזרע זרע הגאולה: ואומר לך בדמייך חיי. אבל זה כתוב פעמיים! שלא כדרך המקראות. חז"ל דורשים את הפעמיים האלה כמתייחסים לדם הפסח ודם המילה, ביטוי לשתי הבריתות בין העם לאלוהיו שבזכותם יצאו ממצרים. אבל עוד לפני זה, החזרה הזאת מבטאת את העובדה שצמד המילים הזה הוא כל כך יסודי וכל כך מספר את הסיפור, עד שאפילו אלו-הים שמילותיו מדודות מרשה לעצמו להתפייט עליו ולתת לו ביטוי שירי. ואומר לך בדמייך חיי. ואומר לך בדמייך חיי. עכשיו תגידו לי: באמת אפשר לוותר על זה? יש משהו יותר מתאים ומתבקש מלהתכנס בליל הסדר, חצי שנה אחרי הטירוף הזה ועוד בעיצומו ולשיר את המילים העתיקות? בחלוקה המהותית שבין החגים חג הסוכות הוא זמן שמחתנו. פסח הוא זמן חרותינו. מצווה לשמוח בו כמובן ובוודאי שכל חג הוא סיבה טובה לשמחה, אבל אם יורשה בפסח השמחה היא בכלל לא הסיפור. בפסח, לפני הכל, מתרגשים. הלב היהודי פועם בחוזקה, העיניים מתלחלחות מעוצמת הרגע והטקסטים עושים את כל השאר. ככה זה כבר שנים. בכל דוד ודור.

בליל הסדר ישבנו במיטב מחלצותינו מסביב לשולחן. אריאלה בת משפחתי הייתה אחראית על איזכור תדיר של החטופים. היא עשתה את זה בכשרון וברגישות כך שלא חלפו אפילו 10 דקות מבלי שהם היו נוכחים. היבטנו בהם והרגשנו אותם וחשבנו עליהם ועל גורלם ועל גורלינו, מתוך ההקשר העצום המרגש והמטלטל והאינסופי של הלילה המכונן הזה. גם כל אחד ואחת מהם הם חלק מהסיפור הזה. הוא בדיוק הסיפור הזה: אנשים טובים ויקרים שסובלים ומעונים בגלל שהם יהודים, מתבוססים בדמיהם והלוואי שגם באוזניהם תהדהד ההבטחה בת הנצח הזו: בדמייך חי בדמייך חי.

ועוד מעט שבת חול המועד. שיר השירים. "היכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי…ואם תפגשו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני" ואז שביעי של פסח."שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת". ובעוד חודש וחצי כבר שבועות "למה נקרא שמו סיני (הר סיני, שעליו ניתנה התורה ישראל) שממנו נולדה באומות שנאה לשראל". אי אפשר להפריד, אפילו לשנייה, את הנרטיב האמוני היהודי מהנרטיב השכן, של השנאה היוקדת, הבלתי פוסקת, של האוייב הצופה, דרוך וחרישי. מערי המסכנות פיתום ורעמסס עד בארי וכפר עזה וחאן יונס.

ליל פסח הוא לא החג שלנו. הוא הסיפור שלנו. את הסיפור הזה צריך לספר. בקול גדול עד שגם במנהרות עזה ישמעו אותו. נעמי שמר, נביאת התקופה כבר כתבה, גם את זה, בכשרונה:

המילים העתיקות נותנות בי כח
בקולות העתיקים אמצא מרפא
הם עוזרים לי לחיות
הם עוזרים לי לצמוח
לברוא עולם יותר יפה

ואעבור עלייך ואראך
מתבוססת בדמייך
ואומר לך בדמייך חיי
חיי, חיי, בדמייך חיי
ואומר לך בדמייך חיי

ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת
מניפה צבעונית נפרשת
מבשרת חיים, מבשרת תקווה
ושלום ושלווה וחסד

ואעבור עלייך ואראך
מתבוססת בדמייך
ואומר לך בדמייך חיי       ואומר לך בדמייך חיי