"ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה – מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
דבר פלא מצאתי בליל הסדר.
מצוות הלילה הן על היחיד; חיובי הלילה, עשין ולאוין, נתחייב בהן כל יחיד ויחיד, אנשים ונשים. ובכל זאת, לכל מצווה וחיוב כמעט מתלווה תנאי הכרחי, המהווה חלק מהותי מן החיוב, שמשלב במהלך המצווה גם אחרים. כך בקרבן פסח, שעיקר מצוותו שייאכל בחבורות דווקא. "ועניין המצוה הוא שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות ולוקחים מן השוק ומביתם גדי אחד או שה תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום י"ד בניסן בין הערביים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כולם אחר מאכלם" (ספר החינוך, מצוה ה'). כך בעיקר המצווה, סיפור יציאת מצרים, שאינו זכירה במחשבה אלא בדיבור ובסיפור, ולא סתם בסיפור אלא בסיפור לבנו כמה שכתוב "והגדת לבנך". ועוד יותר מכך, כל ענייני הלילה, כמבואר במשנה ובגמרא ובהלכה, סובבים סביב התינוקות "כדי שישאלו". "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ג).
בלא להיכנס לתחומים של הלכה ומנהג, ועל דרך הדרוש בלבד, נראה שקיים קשר בין שני הפרטים הנזכרים, קשר שיש ביכולתו להאיר באופן נוסף את ליל הסדר, משפטו וחוקתו.
"כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל מעבר לים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"
(דברים כט' כ' כא')
לאיש ישראל יש שני מצבי צבירה: יחיד ורבים. כל יהודי חי בתחושה שחוץ מהיותו אדם לעצמו הוא חלק ממערכת משותפת וגדולה, חלק מכלל ישראל. גם מי שמתחמק מהתחושה הזו, עתיד במהלך חייו להיתקל בה לא פעם. אלא שכל יהודי מדלג כל העת בין שני המצבים הללו. ברצותו, הריהו איש לעצמו ויהודי לעצמו. דעותיו ואמונותיו הן בינו לבין אלוקיו. תורתו, עבודתו וגמילות חסדיו הם עניין שבינו לבין עצמו. הקשר שלו עם הכלל קיים, אולם סמוי ובלתי פעיל, וברצותו, הריהו רץ למצוא לעצמו מנוחה נכונה תחת כנפי ה"כלל". יש מצבים בהם היחיד היהודי נזקק לחסדי העובדה שהוא בעצם חלק אחד משלם גדול.
רמז לדבר יש בפסוקים דלעיל. שינוי היחוס שבפסוקים, המעבר מלשון יחיד ללשון רבים ולהיפך, מעורר תהייה. התיאור ככללו מכוון אל היחיד: "מצוך" "ממך". עליו מוטלת החובה להבין כי לא נפלאת היא ולא רחוקה היא. כלפיו אישית מכוונת המסקנה: קרוב הדבר, בפיך ובלבבך לעשותו. ורק אמצע הפסוקים מתואר בלשון רבים: "יעלה לנו" "ישמיענו" "נעשנה" – על מה ולמה שינוי הלשון?
אפשר, כאמור, רמז יש בדבר. ירדה תורה לסוף דעתנו ומגבלותינו. ונניח ש"בשמים היא"; כלום יימצא מישהו שיואיל – באופן אישי – להתמודד עם המצב הבעייתי? כלום יהיה אדם אחד מישראל שיראה בעניין בעיה אישית שיש לפותרה?
מה יותר קל, במצב כזה, מלהיות חלק מן הקולקטיב? מה שיעשו כולם, אעשה אני. הרי לכולם יש בעיה. ובעצם, זוהי בכלל לא הבעיה שלי; זוהי בעיה ציבורית. עכשיו צריך לעמוד ולהמתין לנוישטט מהחברא קדישא שיש לו קשרים במשטרה ובעירייה והוא מסתמא יצליח לסדר משהו בקשר לשמים או לעבר הים.
ירדה תורה לסוף חולשותינו. ישנם אי אלו מקרים בהם אנחנו אוהבים להיות גוש ענק ומפחיד, ותו לא. העניין הוא שברוב הזמן, המצב הוא הפוך בדיוק. למי יש כוח ל"כלל ישראל"?
אלוקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות
(תהילים פרק סח פסוק ז)
מושיב יחידים ביתה – ישראל שהיו מפוזרין כנסם יחד איש איש מנדחו והושיבם בית שלם וכנסיה שלימה: מוציא אסירים בכושרות – הוציא את ישראל ממצרים בחדש שהוא כשר להולכי דרכים לא חמה ולא צנה:
(רש"י שם)
ליל הסדר הוא לילו הגדול של "כלל ישראל". "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", אולם תכלית המצווה היא שיאמינו כל ישראל שבכל דור ודור כאילו הם יצאו ממצרים. תכלית המצווה היא להשריש בליבותנו את יציאת מצרים כחווייה המכוננת שהפכה את אומתנו לאומה.
אפשר, שעיקרו של הלילה הגדול הזה הוא תהליך רב שלבי ורב מערכתי שתכליתו להוציא כל יחיד מישראל מיחידנותו, ולהפוך אותו לחלק קטן, אפסי כמעט, בטל בשישים ריבוא, מהכלל המכונה "עם ישראל". אפשר שלתכלית זו נועדו האופנים המיוחדים שבמצוות הלילה. תהליך הפיכת היחיד לחלק מן הכלל כולל שני חלקים. האחד מאונך והשני מאוזן. תפירת היחידים האחד אל השני כדי שירכיבו בסופו של דבר את היריעה השלמה פועלת באופן של שתי וערב, לאורך ולרוחב.
"והגדת לבנך" הוא תנאי במעשה הסדר כיון שתפקיד האב הוא הרצפת השתלשלות אמונת הדורות בסיפור יציאת מצרים. חיוב מוטל על האב לספר לבנו את אשר סופר לו ולאביו עד דור יוצאי מצרים. מצוה עליו להטמיע בנפשו את זכר יציאת מצרים באופן של "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", ומצוה המשכית עליו להטמיע בבנו את אותו זכרון כחלק מהתהליך המנתק אותו מיחידנותו והופך אותו ואת בנו לחלק ממרכיבי הכלל; על כן אי אפשר בלא "והגדת לבנך".
באותו אופן, גם אכילת הפסח בחבורות ובמשפחות אינה פרט צדדי אלא תנאי מהותי במעשה הפסח. כשם שמעשה הזכירה צריך שיהיה באופן של הגדה מדור לדור, כך הוא צריך להיות באופן של התחברות והתכנסות האחד אל רעהו. היחיד אל יחידים כמותו. מעין גרסה מוקטנת, מעין זכר, ליעוד הסופי של טשטוש יחידנותו של היחיד והפיכתו לחלק מהכלל. "שנמנענו מהקריב שה הפסח בבמת יחיד ואפילו בשעת היתר הבמות. וענין הבמות הוא שהיה כל יחיד ויחיד מישראל שרצונו להקריב קרבן בונה בנין בכל מקום שירצה ומקריב שם קרבנותיו לשם יתברך קודם בנין בית הבחירה, ואפילו בזמן ההוא שהיה מותר להם לעשות כן, דוקא בשאר הקרבנות, אבל קרבן הפסח אין מקריבין אותו לעולם אלא בבמת רבים, והוא המקום שהיה המשכן שם, ועל זה נאמר [דברים ט"ז, ה'], לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. וכן אמרו זכרונם לברכה בסוף פרק א' ממסכת מגילה [ט' ע"ב], אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים. . משרשי המצוה לקבוע בנפשנו גודל ענין הפסח ויוקר המצוה מן הטעם שכתבתי בו כמה פעמים, ובאמת כי כבוד המצוה ופרסומה יותר כשיעשוה במקום מסויים הכל יחד ולא כל יחיד ויחיד במחוז חפצו" (ספר החינוך מצוה תפז). אפשר שדווקא משום האמור לעיל, נקבע שורש המצווה הזה, הקיים גם במצוות אחרות, לתנאי הכרחי ומעכב במצוה זו.
ואם כנים הדברים, סימן לדבר מקרא מלא.
"אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". וכפירוש רש"י: מושיב יחידים ביתה – ישראל שהיו מפוזרין כנסם יחד איש איש מנדחו והושיבם בית שלם וכנסיה שלימה: מוציא אסירים בכושרות – הוציא את ישראל ממצרים בחדש שהוא כשר להולכי דרכים לא חמה ולא צנה:
בחדא מחתא נכרכו הרישא והסיפא. כינוס ישראל המפוזרין איש איש מנדחו והפיכתם לבית שלם וכנסיה שלמה, אפשר שהוא גופו עצם הווייתה של יציאת מצרים. אולי זהו הקשר בין ראשית הפסוק לסופו.
ולענייננו – שמא זו אחת מעבודות אותו הלילה. שיידע היחיד ויכוון ליבו להמעיט את עצמו ולבטל את נפשו עד שיהיה רק פסיק קטן, חלק אחד מהשלם הגדול שבחצי הלילה הזה נשלמה יצירתו. "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה – מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".
