קושיית הבית יוסף, קוראים לזה. האדם הוא תבנית נוף מולדתו. מערך הזכרונות החווייתיים שלנו בנוי על עוגנים. החוויה יכולה להיות כוללת ומורכבת מפרטים רבים אבל שתמיד יש איזושהי תמונת חוויה ראשונית שמייצגת את הכל, כמו בחלון ראווה. קל להבין את זה באמצעות השוואה לסרטון תוכן או לכל פריט תוכן שאנחנו צורכים ברשת. מה שבא ראשון הוא תמונת הנושא שאמורה בדרך כלל לייצג את העניין באופן מדוייק.
אני מתוודה: תמונת החנוכה שלי היא, באופן מפתיע, "קושיית הבית יוסף".
מהי תמונת הנושא של חג החנוכה? התשובה על כך ברורה ופשוטה מאוד: חג חנוכה בעצמו הוא תמונת נושא לסרטון שמסתתר מאחוריו. בכוונת מכוון נבחר לחג הזה אופי כמעט קמפייני: תמונת נושא. אייקון ויזואלי קטן חודר ועוצמתי, שדולק בכל חלון ותפקידו להיות קרס שצד את הצופה וקורא לו להאזין לסיפור שהנר מספר. שהנרות מספרים. והסיפור, סיפו נצחוןנ המכבים על היוונים ונס פך השמן, הסיפור הוא הסרטון שמאחורי התמונה. אחר כך באו גם סביבון מעופרת יצוקה וסופגניה חמה ומתוקה (שגם היא הופכת כעבור כמה שעות לעופרת יצוקה), יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה.
פעם שמעתי שלמבנה הזה של חנוכה כ"קמפיין חלונות" יש סיבה. הסיבה היא תשובת המשקל לקמפיין היווני שדרש, על פי המובא במקורות, מכל בן ובת ישראל לכתוב שורת סטטוס הצהרתית על קרן השור שתוכנה: "אין לי חלק בא-לוהי ישראל". ועל פי זה, חנוכה שלנו הוא קמפיין מול קמפיין. רציתם קמפיין, עם סלוגן מוצלח וחודר? תקבלו קמפיין. שמונה מיליון חנוכיות בכל חלון בישראל ועוד כמה מיליונים במקומות אחרים. כל ערב. שמונה ימים. כך או כך, לא קשה למצוא את הקרס האייקוני הלופת, שמהווה את תמונת הנושא של חנוכה.
אבל אצלי הוא, כאמור, עניין תוכני דווקא, שנתפס שם ומסרב להשתחרר: קושיית הבית יוסף. כשאני חושב "חנוכה", עוד לפני שאני רואה "חנוכיה", "סביבון", "רולדין" אני חושב "קושיית הבית יוסף".
מהי קושיית הבית יוסף? ובכן מדובר בשאלה עיונית בנושא נס חנוכה, שהעלה רבי יוסף קארו (מחבר ה"שולחן ערוך", צפת המאה השש עשרה) בספרו "בית יוסף", והאמת שיש לה מקורות מוקדמים יותר אבל היא קרויה על שמו. וזאת השאלה: מדוע אנו חוגגים את חנוכה שמונה ימים? לזכר המלחמה ולזכר נס פח השמן שהספיק רק ליום אחד או לבסוף דלק שמונה ימים. אבל רגע, שואל הבית יוסף: הרי ליום אחד השמן כן הספיק! זאת אומרת, שהנס היה רק שבעה ימים! אז למה החג הוא שמונה ימים? זאת הקושיה. האמת ניתנת להאמר, שזו קושיה בעיקר לצורכי פלפול והבנת העניין, שהרי התשובה ההגיונית היא: נו באמת. האירוע הזה ארע שמונה ימים על כן חנוכה הוא שמונה ימים. למה להתקטנן? (זאת לא בדיחה זאת תשובה אמיתית כמובן). אבל המקשנים לא מסתפקים בהתחמקות הזאת, אלא מספקים לה תשובות. עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. תשובה אחת מדברת על כך שהיום הנוסף הוא לזכר הנצחון במלחמה ותשובה שנייה ומבריקה אומרת שחילקו את פך השמן הטהור לשמונה חלקים קטנים וכל כל יום היה נס, גם ביום הראשון שעבורו, עקרונית היה מספיק שמן ועוד תשובה ועוד הרבה.
ומה שמרתק בכל הסיפור הזה, שתעשיית התשובות ל"קושיית הבית יוסף" ממשיכה לפעול במלוא עוזה. זו נהייתה אובססיה רב דורית, והספורט העיוני של חג החנוכה הוא לנסות ולתת פתרונות לשאלה הזו, שכאמור מראש נולדה כדי שינסו לתת לה פתרון וכך יעסקו במהותו של החג ויעמיקו את הזיכרון.
הסיפור הזה ילך ומהלך עליי קסם והפך להיות החנוכה שלי. המנוע החווייתי הראשוני שלי הקשור לחג החנוכה הוא זה: זיכרון בהיר של חוויית התפלפלות נערים של חבריי ושלי סביב הקושיה הזו. אולי היה זה המאמץ של מערכת החינוך החרדית לחנוק בקרבנו חוויות של שמן ואורות ולנתב אותנו את מערך חווייתי תורני. מעניין. והאמת היא, שאני רואה קסם מיוחד ביכולת לייצר חוויה תרבותית-עיונית שמחזיקה מעמד כל כך הרבה שנים. זה לא עז ולופת כמו האמונה והחובה לקיים את המצווה ולא חם ומלטף כמו הסופגניה והחגיגה. זה מבריק, אינטלקטואלי ומשלים יפה את החווייה הכוללת. אגב, לאורך השנים הלכה האובססיה הזו והתפתחה. כבר יצא ספר שמאגד בתוכו כמות עצומה של תשובות לקושיה הזו וכבר יצא עוד ספר שמתאמץ להפריך את התשובות שבספר הראשון. וזה לא נגמר. כשבני הדור הבא חוגגים עמי את חנוכה, אני כבר מצפה לשמוע התייחסות שלהם לעניין. בטח יביאו עוד כמה תשובות מקוריות.
ומתוך כל אלה עולה בליבי תשובה מקורית משלי לקושייה: לי ברור, שהתקנה לחגוג את החג שמונה ימים ולא שבעה באה כדי שמישהו יבוא וישאל למה, ואז ינסו להשיב על כך, והעניין הזה יציב את הפרוייקט העיוני הזה בלב חוויית הזכרון והחגיגה. הצליח. מעל המשוער הצליח. חנוכה שמח. שמונה ימים.
