יום אחד השבוע התגלגלה לה שיחת ערב רוגעת בבית הנעים בו אני חי. אשה צעירה כבת 16.5 דיברה על חוויות וזכרונות חג הפסח שלה. כיון שמדובר בנערה שגם יודעת לנסח זיכרון ולספר סיפור, זו היתה שיחה ממש מרתקת ומלאת צבע. אפילו מרגשת. חוויות חגים נצרבות בתודעה והמוח האנושי מייחד להם חדר משלהם, כך מסתבר. מסיפורים ופרטים נוצר פתאום עולם מופלא.
גיל הנעורים כבר מספק כמות נאותה של חגי ושנות זכרון, אבל תוך כדי שיחה שמתי לב לדבר מעניין: הילדה שלי מדברת ומספרת בעיקר על חגי הפסח שחגגנו בביתנו או בבית המשפחה. כלומר, במקום הראשון, כמו אצל כולם כנראה – פסח תש"פ, שלושה אנשים יושבים לבדם סביב השולחן, חוגגים את ליל הסדר היפה בחייהם וגם יוצאים החוצה לשיר עם שאר מבודדי הקורונה "מה נשתנה"; אבל גם את המקומות הבאים במדרג הזיכרון החווייתי תפסו חוויות מאוד ביתיות: החלפת הכלים לכלי הפסח, המכונה לסחיטת המיצים בחצר של נחמה, בדיקת החמץ וליל הסדר הביתי. וזה מעניין, כי הילדה הזו כבר חגגה חגי פסח ולילות סדר בחצי עולם. מאז כרך אביה את חייו בחייהם של נופשים דתיים, כבר היינו באוסטריה ובקרואטיה, ביוון ובאזרביג'אן, בים המלח ובכרתים, בטבריה ואפילו בנתניה. כל פסח כזה עמוס בחוויות לעייפה: ההכנות לנסיעה, הקניות והתכנון, הנסיעה והשהייה, הטיולים והבילויים והקניות. באמת שבילינו יפה מאוד ונהנינו מכל רגע. אבל אז, כשיושב האב מלא הסיפוק עך הגורל המאושר שהוא העניק לבתו – היא מתרפקת על הדמעות בעיניים מגירוד שורש החזרת על פומפיה בבית המשפחה בכפר חב"ד.
תגידי השתגעת? ומה עם פארק המים ההוא בקפרון? והצבע של המים במאלי לושין? והחנות הזאת העגולה ברודוס? שורש חזרת, זה מה שאת זוכרת?
והתשובה המתוקה והעגומה מעט היא: כן. זה מה שהיא זוכרת. לטיול אפשר לנסוע גם בקיץ וחוויות גדולות אפשר לצבור בכל מקום. אבל יש משהו מחשמל בחוויות ביתיות משפחתיות שכאשר הוא פוגש את החשמל הקיים ממילא בחג, בתכניו ובאוירתו, הוא הופך להיות סינרגטי ומייצר חוויה גדולה מהחיים. גם אבא שלה כבר ראה כמה דברים יפים בפסח פה ובפסח שם ולמרות זאת גם הוא מנסה לשווא לשחזר איזה פסח עלום ועתיק בבית סבא וסבתא, עם ארגזי הכלים היורדים בתרועות וצעקות מהמחסן העליון ומחליפים את כלי החמץ, קופסאות המצות הנשמרות בהקפדה יתירה, סלט החסה בחומץ ושום ששום מאכל בעולם לא ידמה לו ולא ישווה לו והמנגינה של "חסל סידור פסח" שגם ברגע זה ממש מעלה בי דמעות. וזה טוב וזה נכון וזה מה שצריך. ואם לרגע אחד חששתי שאולי לא הצלחתי להעביר את החוויות האלה לדור הבא ומרוב גלויות לחיים טובים כבר תישכח גאולת הפסח הביתית והמשפחתית – שמעתי אותה מתגעגעת ונתמלאתי אושר ושמחה. ובעוד שבוע נשב ביחד במלון ביוון, נשיר עבדים היינו והיא שעמדה, אחבק אותה חזק ואשמח בחלקידיקי.
