בערב ראש השנה אצעד לאמא להגיד שנה טובה. יהיו ברכות ונשיקות ואיחולים ואז אקח את המארז שהביאה כבר לילה קודם לכן דודתי מרים, המארז של ה"מינים", כלומר המאכלים המיוחדים שנאכלים בלילות ראש השנה ועליהם אומרים "יהי רצון".
יהיו שם כרתי וסילקא ורוביא וגזר ורימון וקרא. סימנא מילתא. כלומר: לסימן יש משמעות. נתפלל שנהיה לראש ולא לזנב, שנפרה ונרבה כדגים וכגזר, שיקרע רוע גזר דיננו וייקראו לפניו זכויותנו ואז: שייכרתו אויבינו, שיסתלקו אויבינו ועוד שלל קללות ומארות שלו היה לחסן נסראללה שמץ מושג על קיומן – הוא בוודאי היה מאפסן את כלי נשקו, מסיר את הטורבן האידיוטי מעל ראשו ומגיע לגדר הטובה עם קדירת אורז ומגש כנאפה לשיחות שלום. מהפחד.
ולמה דודה מרים? כי אמא כבר לא עושה "מינים". אצל סבתא זה היה בטקס גדול ורב רושם. אותו כובד משקל שהוענק לתקיעת השופר ולצום ביום כיפור הוענק גם להכנת ה"מינים". אלו ואלו דברי אלו-הים חיים. מול פתח ביתה היה משתרך בכל ערב ראש השנה תור ארוך, של עשרות נכדיה וניניה וגם אחייניה וילדיהם. כל אחד היה מקבל מארז ובו מסודרים כמו חיילים כל הפריטים הנחוצים כדי שהשנה הזו תהיה אנושית איכשהו, ולא מלאת קללות.
אחר כך הזדקנה סבתא ונפטרה. ושרביט המינים עברה לדודה מרים. איש לא חדל מלאכול "מינים" בראש השנה, אבל כבר לא מכינים בבית, אלא נוטלים מהדודה. ומה יהיה בהמשך? הנה, זה מה שיהיה בהמשך: רוב בני הדור הבא ימשיכו ליהנות מהמשלוחים המשפחתיים ויקבלו אל ביתם מארז מפואר של המנהג העתיק. אבל אחת או אחד מבני דור ההמשך יחטוף איזה דחף פתאומי להמשיך במסורת, ילמד ממרים את המתכונים המדוייקים שהם די פשוטים להכנה וימשיך לשאת את הלפיד הזה בגאון.
ואולי אפילו קצת יפתחו את המנהג ויוסיפו עליו:
קינואה שיקנאו וקייל שיתקלקלו ואניס שייאנסו וביצה שיתבעסו וחציל שיתחסלו וחינקלי שייחנקו ואושפלאו שיושפלו וחרירה שיחוררו ואוכל טבעוני למינהו סתם כדי שיהיה להם מגעיל בפה. שנה טובה ומתוקה.
עדכון 2025:
דודה מרים כבר נחלשה ואינה מכינה את המינים. ממש כמו שניבאתי הרימה לאה אחותי את הכפפה והיא משגרת תיבות מינים מסודרות לכל המשפחה. שתזכה לשנים רבות נעימות וטובות ושתפרה ותרבה כדגים וכגזר וכגרעיני רימון.
