אבל רק דבר אחד אני לא מבין, שאלתי בחגיגיות מעושה- לצרכים תיאטרליים- את הפילנטרופית רעיה שטראוס, שישבה מולי בשורה הראשונה: איך עצרת את הגשם? עם מי מדברים? והיא ענתה לי בחן, משהו על תפילה ועל האנשים הרבים שהמופע הזה נועד להם ואי אפשר היה לאכזב אותם. והקהל צחק.
זה היה בעכו. באחד המקומות היפים בארץ: "ארמונות האבירים" בעכו העתיקה שאירח את מופע הסליחות הגדול, שהיה לי הכבוד להנחות. 800 איש גדשו את המדשאה ומילאו את הכיסאות הלבנים. התזמורת האנדלוסית של מעלות נתנה בראש וליאור אלמליח ויונתן רזאל וכנסיית השכל. גם אני וגם שאר הדוברים דיברנו על הנס. זה היה באמת נס שלא ראיתי כדוגמתו. החל מן הבוקר ועד הצהריים ירד במקום גשם שוטף מהזן הנחוש והצפוף שבכלל לא אופייני לארץ ובמתחם כולו, מתחת לגגונים ומטריות, עמדו פכורי ידיים מפיקים ופועלי במה, זמרים ונגנים, מנצחים, תיאורנים, מפעילי טלפרומטר ואני. נשאו עיניים לשמיים ושאלו: מה זה זה? אחר כך התחלפה התהיה בתפילה שבסיסה במחזור התפילה, רק בשינוי קל: במקום פתח שערי שמיים לתפילתנו זה היה: אולי תסגור בלכמה שעות שערי שמיים כדי שנוכל להעמיד פה במה, ריבונו של עולם. הרי באנו להתפלל לפניך.
הסיפור של גשם ותפילה הוא אבן יסוד בהבנת הדיאלוג שבין האדם לאלוהיו. יש תפילות מסודרות בנושא הגשם. רובן כמובן בכיוון החיובי, כלומר תפילה לכך שירד הגשם. גשם הוא החיים. אבל יש שורה אחת, מרתקת, שמתחבאת אי שם בתוך מערך צפוף של תפילות והיא מדברת דווקא על ההפך הגמור. ומעניין לגלות אותה כי היא מספרת סוד נפלא. סוד תפילתו הבאה מן הלב של היחיד. בתפילת מוסף של יום הכיפורים מצוטטת תפילתו של הכהן הגדול בעת כניסתו לקודש הקודשים, כחלק מסדר העבודה של יום הכיפורים. זו תפילה מעניינת. רובה ככולה לא דנה בכבוד שמיים או בחטאים שצריך לכפר עליהם אלא בחשבון הבנק האישי והלאומי, תפוקת הפרות ותנובת העצים בפרדס. היא מלאה בתחינות מגוונות על דושנה של השנה החדשה, על עושרה ועל רווחיה. היא מדברת על יחסים בין אדם לחברו על חיים קהילתיים ופתאום מעלה שורה מעניינת: ואל תבוא לפניך תפילת עוברי דרכים בעניין הגשם בשעה שהעולם זקוק למים. איזה יופי! אין יותר ספציפי מזה. עומד הכהן הגדול ביום כיפור בקודש קודשים, ברגע הכי מקודש ויש לו בקשה ספציפית: תן לנו מים ואל תתייחס לתפילת עוברי דרכים.
בקריאה הראשונה כתוב כאן דבר פשוט: תן עיניך לאינטרס הציבורי ואל תיתן לאינטרס של היחיד להסיח את דעתך. בקריאה נוספת, מה שכתוב כאן הוא כל מה שאפשר וצריך להגיד על תפילת היחיד ועל כוחה.
תפילות הימים הנוראים הם אירוע קולקטיבי. 90% מהן כתובות בלשון רבים. אשמנו, בגדנו, גזלנו. הימים האלה הם ימים בעלי אופי של נתיני ממלכה המחלים פני מלכם. זה מאוד קולקטיבי. לציבור יש כוח אדיר: הוא מצליח לטשטש כתמים של הפרטים ולהדגיש את יפעתו של הכלל. אבל פתאום הכהן הגדול שם לב למשהו. הוא שם לב לכך שיש כוח חזק שיכול להתגבר על עוצמת הכלל. והכוח הזה מצוי באיזה חור במדבר או בתחנת אוטובוס דולפת או במעבר גבול. איזה צילייגר "עובר דרכים" שנעל אחת שלו קצת מחוררת והוא צריך להגיע עוד לפני החשיכה למחוז חפצו כי שם יש עגלה שתיקח אותו. והוא לחוץ וקר לו והוא רעב ועייף והוא מרים עין מאובקת לשמיים ואומר: ריבונו של עולם, או אולי: טאטע, טאטע. הענן הזה שמתקרב, לא עושה לי טוב. הוא יכול לדפוק לי את כל התוכנית. אנא ממך חכה עם זה כמה שעות בבקשה.
והכהן הגדול יודע שהתפילה הזו יכול לדפוק את כל העסק של הגשמים! ועל כן הוא פונה לריבונו של עולם בבית קודשי הקודשים ואומר לו: היי. הרי העולם זקוק למים. את זה שנינו יודעים. אבל אני מכיר אותך. אני מכיר את החולשות שלך ואני יודע שהתפילות הקטנות והאמיתיות האלה שבאות מתוך מצוקה אמיתית ממיסות אותך לגמרי, ואתה מסוגל לעצור את הגשם בגלל הדפוק ההוא שנסע בכלל עם דרכון מזויף. אז אני מבקש ממך שלא תתייחס אליו. והאמת? שהקדוש ברוך הוא לא עונה לכהן הגדול. התפילה היא חד צדדית ואנחנו לא נדע לעולם אם הוא מקבל את הבקשה, או שהוא הולך עם האינסטינקט האלוהי שאומר שהגשם יכול לחכות קצת, לטובת הנשמה הסובלת שצריכה להגיע אל תחנת הרכבת.
ב-1:00 הפסיק הגשם. השמיים עוד היו אפורים אבל כבר אפשר היה לראות אור בקצה. ב-3:00 נפתחו העננים ונגלו שמיים כחולים ויפיפיים ושמש זרחה וייבשה את הדשא ואת השולחנות. פועלי הבמה הקימו את הקונסטרוקציה והתאורנים תלו את הפנסים והנגנים כיוונו את הכלים וליאור אלמליח פתח את הגרון ושר "בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים".
