אז איך מתעצב הזכרון? על מה "להושיב" את מרכז הכובד? אחד האתגרים של הנחלת זכרון השואה מדור לדור הוא בחירת מדרג המשקל של היסודות השונים שמרכיבים את הסיפור המפלצתי הזה, כמוהו לא ידעה האנושות. כל ניסיון לייצר לו נרטיב אחד, בן שורה אחת, נידון לכשלון או לכל הפחות להחמצה. סיפור השמדתו של העם היהודי בשואה רבדים רבים לו וביום ההוא, המדובר, היום שבו ייעלם גם השריד האחרון, על כורחנו יצטרך להתעצב מה שקרוי בתקשורת "ליין אפ". מתווה תוכן. כיצד הוא ייראה? מה תהיה הידיעה הפותחת?
בחג האחרון קראנו בתורה את סיפור קריעת ים סוף ביציאת מצרים ואת שירת הים המופלאה. עם עבדים הנס אל עבר חירותו ניצל עוד פעם אחת אחרונה באמצעות נס פלאי של שידוד מערכות הטבע ושר לאלוהיו. על מה הוא שר? "סוס ורוכבו רמה בים" "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" "נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים". רובה המוחלט של השירה מוקדש לאובדן האויב המצרי. רק שורה אחת מתוכה מדברת על הנס המטורף שארע כאן רק לפני רגע: "וברוח אפיך נערמו מים, ניצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים". בשום חוג לימודי עיתונות לא היו בונים ליינאפ כזה. ים שנבקע לשניים הוא הסיפור הראשוני, הצלת העם הנרדף הוא הסיפור המשני, והכרעת האוייב היא הסיפור השלישי. איך הפכו מרכבות פרעה הטובעות בבוץ לסיפור המוביל?
כי הם הסיפור. הסיפור המרכזי הוא סיפורו של הרוע המוחלט שהרים את ראשו והצורך לזהות אותו, להבין שהוא קיים, לבודד אותו ולנצח אותו. זה מה שהיתה קריעת סוף: קודם כל נפילתו של הרוע בידי הטוב האלוהי. על כך השירה.
ועל כן ביום הזכרון לשואה וב364 הימים האחרים בשנה, עוד בטרם נעסוק בנפשם ובחייהם של שש מיליון הקורבנות, בעומק הכאב והשבר, בעולם שחרב, בפלנטה האחרת, בעוצמת ההישרדות, בתקומה ובנקמה – מצווה עלינו ועל זרענו אחרינו קודם כל להיישיר מבט אל הרוע. אל הרוע האנטישמי המוחלט. אל השנאה הנאצית המפלצתית לעם היהודי שהתפרצה והכתה והביאה לשואה השיטתית והבלתי נתפסת. להרהר ברוע של מנהיג הנאצים, ברוע של כל אחד ואחד ממנהיגיהם ושל כל אחד ואחד מן הנאצים, מגדוליהם ועד אחרון קטניהם, ולזכור נתון מספרי אחד שאי אפשר שלא להניח אותו במרכז התמונה: 11,737,000. זה מספר האזרחים הגרמנים שהצביעו למפלגה הנאצית בראשות היטלר בבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה שלפני עלייתו לשלטון, בנובמבר 1932. כעשור אחרי "מיין קאמפף", כשכל כוונותיו ברורות וידועות, בחרו באופן חופשי כמעט תריסר מיליון גרמנים לתת דרור לזדון ליבם ולהעלות לשלטון את מי שדיבר על גזעים שהם "תתי אדם", והביא, בתמיכתם המלאה, להוצאה לפועל של השמדת העם היהודי. ידו הרעה של כל אחד ואחת מהם שפכה את הדם.
