אני מודה על האמת: בבוקר הראשון, ממש ברגע שהתברר שצפויה תקופה קצרה של השתבללות ודאגה, מצאתי את עצמי מול אתר פופולרי של מתכונים. קשה היה קצת להתרכז בכמויות, כי הפושים נורו מכל עבר של המסך, אבל אני כבר הייתי עמוק בטירוף. הנפש הפתלתלה זיהתה חירום ביתי ומייד עברה למתכונת קורונה-פוד שבמרכזה סינר וערימת מתכונים. משם ואילך זה הלך והידרדר: מידי יום כמעט הוגש בראנצ' מושקע לתפארת המשפחה ומידי ערב הוגשה ארוחה מרכזית. כולנו עסקנו ביצירות מפוארות, אבל אני ניצחתי על המלאכה ושקעתי בה כל כולי. ערב אחד על האש וערב שני ארוחה יוונית. יום אחד בראנצ' איטלקי ובערב ספיישל פלאפל וסביח שיצא ממש מופלא אבל לא כמו בחנות, למרות שעיסת הפלאפל נקנתה במקום הכי טוב, אולי כי השמן שהשתמשנו בו היה ממש טרי ולא בן חודש ומגלון שהיה חודש קודם בבגאז'. קינוחים ותוספות, מאכלי עמים ופיצוחים מולקולריים ועריכות שולחן ואל תשאלו. חברנו אל משפחתנו המורחבת והאהובה שגם אירחה אותנו כי כזכור אנו נטולי ממ"ד. אני הייתי די נקי מעבודה, לצערי, ורוב הזמן שהיתי בין הסירים. צריך לומר שזה היה נס של ממש, כי העניין הזה, ובטח יסכימו עימי רבים מן הקוראים, סייע בידי לעבור את הימים האלה בשלום. בר מזל אני, ובשונה מהרבה ישראלים אהובים לא הייתי צריך להתמודד עם אובדן ועם אסון, רק לכבות את האש ולרוץ למקלט ולשוב ולהדליק אותה. באמת שזה הציל אותי.
אז מה בדיוק קורה לנו, ברמה האישית והלאומית סביב אוכל? השבוע החלו לשדר בטלויזיה עונה חדשה של "המטבח המנצח". התכנית הזו קרובה לליבי מפני שלפני כשנתיים השתתפתי בה בעצמי. החוויה אינה זרה לי. מזה שנים שאני מגיש ומשתתף בתכניות אוכל בטלויזיה וזה עתה סיימתי עוד עונה מוצלחת של תכנית בערוץ 24. אז, במטבח המנצח, ציוותו אותי לחברי חיים לוינסון וביחד התמודדנו והגענו עד למקום השני המכובד. אני חש שהשידור המדובר התרחש לפני כ60-70 שנה, כי הוא היה בתחילת אוקטובר 23 ושבועיים לאחר מכן נפלו השמים והתהפכה הבטן והיא די הפוכה עד עכשיו, כשבתווך התגלגלות המלחמה בעזה, הדאגה והחרדה לשלום החטופים ואיום הטילים והמלחמה באירן. מאוד העסיקה אותי אז השאלה, ואף כאן עסקתי בה, מדוע תכני אוכל הם כל כך פופולריים? לא נמאס? הרגשתי אז ואני מרגיש עוד יותר היום שהסיפור ממש לא היה אוכל. אז זה היה ממש אישי: אספר בענווה שההצלחה שלנו, של חיים ושלי, היתה פנומנלית. נכון שבישלנו היטב, אבל זה ממש לא היה העניין. נקל היה להבין, מתוך התגובות ומתוך השיח שסביב התכנית, שהסיפור של האוכל היה די שולי. הימים ההם היו ימי קונפליקט וויכוח. לוינסון חברי היה ועודנו מהקולות הרועמים בשיח התקשורתי הפולמוסני, אני הייתי אז יותר מעורה בויכוח הפוליטי ונתפסתי כימני והצופה קיבל, בלב כל הבלגאן החברתי הזה, זוג ניצים שמבשלים ומתחרים ביחד ולא מפסיקים להתפוצץ מצחוק, והוא מת על זה. בחסות התכנית גייסנו חיים ואנוכי את כל מה שמסוגל לחבר בינינו: ההומור המשותף, הרקע החרדי המשותף, תאוות האוכל המשותפת וגם קצת רשעות משותפת, שאצלו היא מאוד גלויה ואצלי היא מוסתרת היטב. ביחד יצא שולחן שהאוכל בו הוא באמת שולי לחלוטין וזה נכון גם לגבי חברינו האחרים שהשתתפו בתכנית.
וכשאני נותן את דעתי לתופעה הזו אחרי כל מה שלמדתי בשנים האלה, שבהן אוכל הפך לא רק למנחם האולטימטיבי אלא גם לתחום העיסוק והשיח המרכזי, אני מבין פתאום משהו. תוך כדי גלילה אינסופית של הפיד מפודי לפודי. ממשפיענית אוכל אחת אל עבר העמוד הפופולרי של צמד האחים הבשלנים; ממבקרת המסעדות אל בלוגר הקונדיטוריות; מימבלולו אל שמבלולו (נסו לברר מה זה), אני מגלה שלא מספיקה התובנה שאוכל הוא לא רק אוכל. כי את זה כולם כבר יודעים: אוכל הוא זיכרון ואוכל הוא סיפור ואוכל הוא משפחה ואוכל הוא תרבות. אבל מה שגילתי פתאום בין הסירים זה שבכל העולמות האלה של האוכל הפופולרי, שנתפסים לפעמים כהתבוססות הדוניסטית בזללנות, אנחנו בכלל לא מתעסקים באוכל. אנחנו מתעסקים במשהו שהוא הרבה יותר רחב וגבוה, שרק משתמש באוכל. אנחנו עוסקים באירוח.
אני בכלל לא אכלתי בימים האלה שתיארתי למעלה. אני האכלתי. גם האנשים סביבי לא סתם אכלו. הם לקחו חלק בארוחה שהכנתי. זה ממש לא אותו הדבר. שימו לב שגם מה שרואים בעולמות האוכל בטלויזיה ובאינסטגרם זה לא אוכל. זה אירוח. מדוייק יותר: זו האכלה. תרבות שלמה, עשירה מאוד ובלתי נגמרת, שבמרכזה אירוח. אין צריך לומר שעולם המסעדנות כולו בנוי על אירוח ותרבות אירוח. אבל גם העיסוק התקשורתי והרשתי בבישול האישי וכל הכרוך בו הוא ממש זה: תכני המטבח שקשורים להגשה, נימוסי שולחן, צילחות! הו הצילחות, עיצוב, אסתטיקה של אוכל – כולם עוסקים באירוח. באכילה חברתית. כל עולמות התוכן של תרבויות אוכל, של אוכל והיסטוריה, אוכל ודת, אוכל ומשפחה, נוסטלגיית אוכל, אוכל ומשפחה עוסקים כולם באוכל במשמעותו החברתית.
פעם קראתי מאמר נפלא של הרב סולובייצ'יק על ליל הסדר. הוא מסביר שם את העובדה הדורשת ביאור שהלילה הזה, המקודש, מתרחש כולו ליד שולחן אוכל. זה מעט מוזר בהתייחס לכך שכל תכניו הם רוחניים והאוכל נתפס בבסיסו, בעיקר על ידי חלק מהפילוסופים כדבר נמוך. הוא מציג רעיון שמבאר כיצד היהדות בונה מבנה סעודה שאליה האדם מזמין את א-לוהים. אין מקום להאריך ברעיון, אבל אחד היסודות שלו הוא הבשורה האנושית של אכילה החברתית. מותר האדם מן הבהמה הוא שהאדם יודע להפוך את ארוחתו, כמעט תמיד, להתרועעות חברתית. אני מרשה לעצמי להרחיב קצת את הרעיון הבסיסי הזה לכיוונה של תרבות האירוח. יכול להיות שהפעולה הנאצלת ביותר שהאדם מבצע בתהליך העלאת האוכל ממובנו החייתי אל מובנו הא-לוהי הוא בכך שהוא הופך מ"אוכל" ל"מאכיל". זה נכון בהחלט גם לגבי השאלה על אודות אובססיית האוכל התקשורתית שלנו. כלומר, בניגוד למה שניתן לחשוב אולי, העיסוק המוגבר באוכל, שבאמת לפעמים הוא כבר מוגזם, לא עוסק ברובד הנמוך של אוכל, אלא דווקא בחלקים הגבוהים שלו. אני גאה ללמד עליו זכות. הוא תרבות חברתית בטהרתה.
המקום היחיד שבו אוכל נותר "אוכל", ללא הזוהר הענוג של אירוח ושל שולחן רעים הוא בעולמות האוכל הבריא, אגב. אין זנב חדוה או שאר רוח במאורתה העגמומית של הדיאטנית ואין שום יסוד חברתי או נאצל בהררי האינפורמציה על מזון בריא ועל תזונה מזיקה או מועילה. אלה הם המקומות שבהם אוכל חוזר להיות, ובכן, אוכל: חומר הזנה בסיסי, חייתי, הישרדותי. לא פלא, איפוא, שאני לא סובל את המקומות האלה. אוכל? פוי!, כמו שסבא שלי היה אומר. מה לי ולזה. אני בגירסה הגבוהה. רק להאכיל ביקשתי. תנו לי שולחן סועדים רעבים ואניע תבל כולה. ובדרך רק אדחוף קצת, בשביל לטעום.
