האמת היא שרוב המודלים שלנו לאהבה מבוססים על סיפורים לא שגרתיים. זו תמיד אהבה שנתקלקלה: נכזבת, בלתי ממומשת, כזו שנקטעה. רק דרך האין ניתן לעמוד על עוצמתו של היש. לאהבה המסורתית, הזוגית, הממושכת, זו של נישואין, רחמנא לצלן, אין הרבה מקום בטו באב. כמה רומנטי זה כבר יכול להיות, חמישים שנה ברצף? הנה, הביטו על הסיפורים שבעמוד הזה: זה על הוריו, זה על סבא וסבתא. הכל יפה, אבל הכל עתיק.
משאני נדרש לסיפור אהבה זוגי אני כפעם בפעם חוזר לסיפור השכונתי שסופר במשפחתנו על זוג השכנים שאני הכרתי אותם זקנים, אבל מספרים שפעם הם היו גם צעירים. הוא היה רב מכובד שעסק בצרכי הציבור ונשא משרה חשובה, היא היתה עקרת בית חכמה, עזר כנגדו, שגידלה את ילדיה ועשתה את ביתה. בכל בוקר, בשעה קבועה, הוא היה עוזב את הבית עם שקית ובה כריך, והולך למשרדו ששכן באותה שכונה. יום אחד השגיח אחד מנערי המקום בדבר מעניין: הוא שם לב שבכל פעם שהגבר, מנשה נקרא לו, יוצא את הבניין בדרכו לעבודה, הוא עוצר בנקודה מסויימת, מיסב פניו אחורה, מרים את ראשו ונותן מבט לשלום לה, חסיה נקרא לה, שהיתה עומדת בחלון ביתם בקומה השלישית וממתינה למבטו. רק אז היה ממשיך בדרכו לעמלו, והיא שבה ליומה.
משיצא הדבר בשכונה, החלו רכילאים לעסוק בו ולאט לאט הוא הפך לנחלת הכלל. הלא דבר הוא! רב מכובד ורבנית דקדקנית משחקים ברומנטיקה, כאחד האדם וחוה? וכך הפך הדבר להצגה הכי טובה בעיר. לא היה יום שבו לא היה ר׳ מנשה הופך פניו באהבה לחסיה העומדת בחלון ולא היה יום שבו לא הציץ בהם בטלן אחד או יותר עושים את זה.
כך זה עבד למעלה מחמישים שנה. יום יום. בחול ובשבת. הוא יוצא את הבניין במהירות, היא כבר בחלון, בנקודה קבועה הוא מסתובב, נותן את המבט, מפגש עיניים, חשמל של אהבה, הלאה. יום טוב. והיה המבט הקצר הזה נח על השיכון הצפוף וצובע את הבוקר בצבע רומנטי עדין שאין כמותו בכל העולם.
גם כשהזקינו השניים מאוד וקומתם שחה, המשיך המנהג לנהוג. אומרים שאפילו בשנים האחרונות לחייו, כשהיה ר׳ מנשה יוצא את הבניין על כסא גלגלים, מלווה ברעו מן הפיליפינים, היה עוצר את מסעו, מסובב את הכסא, מרים בקושי את מבטו ומנפנף בידו הרועדת לשלום לחסיה.
הוא מת ראשון. בן למעלה מתשעים היה. בערב נתכנסו כולם אל הדירה הקטנה ללוותו אל בית עולמו. המון רב הגיע לחלוק לו כבוד. כמנהג החרדים ירדו הגברים ראשונים, נושאים את גופת המת למטה, אל המכונית עליה תועמס. הנשים חיכו למעלה, עוטפות את חסיה ומנחמות אותה, ממתינות לתורן לרדת. רגע לפני שירדה עמן, נחלצה חסיה מן הטבעת שהקיפה אותה וסרה לבדה אל החלון. היא הרימה את התריס הביטה החוצה וציפתה, עד שראתה את האלונקה העטופה בטלית יוצאת את פתח הבניין, ונתנה בה מבט אחרון.
