באחד מערבי השבוע ביקשה ש. שאתקשר דחוף. כשש. מבקשת שאתקשר דחוף זה אף פעם לא לתועלת אישית או לסעד נפשי. זה תמיד לדבר אחד: בקשת אינפורמציה לגבי משהו סודי שקשור באקטואליה ובחדשות. בדרך כלל זה נוגע לתוצאות מדגמי הבחירות ולפעמים לעניינים נוספים. כמוני, גם ש. עוסקת בתקשורת וכמוני, גם היא חשופה לשאלות וחקירות מצד בני משפחה על אודות דברים נסתרים ש"את בטוח יודעת". כיון שש. לא יודעת כלום מהחיים שלה באקטואליה וכיון שהיא לא יכולה להודות בזה היא פונה אלי. כיון שגם אני לא יודע כלום, אני ממציא. הייתי עסוק וכתבתי לה: מה צריך? והיא שאלה כמובן את השאלה המתבקשת: "מה יש לביבי". אני לא היססתי לשנייה ומייד יריתי: "לדעתי זו שלבקת חוגרת לטנטית. הרפס זוסטר בשלב הטרום ורסיקולרי". היא כתבה: "תודה. מעריכה" ואני רצתי לחפש אם יש מילה כזו ורסיקולרי.
אז מה בדיוק היה לראש הממשלה? שפעת קלה? שפעת קשה? קורונה? שלבקת חוגרת? אני לא באמת מתכוון להיכנס לדיון הזה, גם מפני שאני לא יודע וגם לא מאמין לאף אחד וגם מפני שאין באמת דיון כזה. הדיון היחיד הוא: האם מישהו שיקר בדיווח על אודות המחלה ממנה סובל ראש הממשלה. גם לדיון הזה אין לי מה לתרום כי אני לא יודע ומרפרוף יגע וחסר חשק בחדשות עולה הרושם שכן. שוב מישהו טרח להוסיף מילה מיותרת שמקטינה את העניין ושוב מישהו עלה על השקר הזה ושוב הכל נהיה מגעיל וחסר פרופורציות. זה כבר כמעט ידוע מראש. מה שכן, הדיון והתגובות וחרושת השמועות וכל ההתרחשות הזו הם בעיניי הזדמנות נהדרת להיכנס אל תוך נבכי העולם המופלא העגמומי והמתיש מאוד שהוא המנוע לכל זה ולעוד הרבה התרחשויות אחרות, הוא עולם השקרים–לצרכי-הסתרה. הו, איזה עולם עשיר! באמת שאפשר לדבר על זה שעות.
המקום שבו גדלתי היה מקום מסתיר. הוא לא היה בהכרח מקום משקר. הן כדי להסתיר לא צריך לשקר. אפשר פשוט להסתיר; אבל זהו. שכדי להסתיר, חייבים מהר מאוד להתחיל לשקר. זה קורה ברגע כשמישהו פתאום שואל משהו. נכון שבשביל זה בדיוק נבראו הציפורים, כדי שאפשר יהיה לומר: הי, הנה ציפור! ובשביל זה יש קרסול כדי למעוד באופן מלאכותי ולהגיד: אוי! נפלתי! ובכך להסיט את השיחה לאפיקים חדשים ובטוחים, אבל אם גם זה לא עוזר, מתחילים לשקר.
אני מכיר את התפיסה ההיסטורית הישראלית שמדברת על כך שצה"ל עזב את לבנון בשנת 2000 אחרי שהתבוסס שם בבוץ מאז נכנס אליה ב-.82 יש כאלה שאפילו טורחים לקשור כתרים בעניין לראש הממשלה לשעבר אהוד ברק וזה אפילו נכון. מה ששלו שלו. ובכן, זוהי כמובן טעות נפוצה. רוב חיילי צה"ל אכן עזבו את לבנון ב2000 ושבו אליה רק לגיחות במלחמות שבאו אחריה, אבל לא כולם. חייל אחד, לפחות עודנו מתבוסס בבוץ הלבנוני ובקשתי שטוחה בפני מפקדנו וחיילנו המסורים הלוחמים בחיזבאללה שיתנו דעתם עליו לבל ייפגע בהפצצות. מדובר בדודי לשעבר איציק, שהיה נשוי לדודתי שרה ובשנים ההן, פחות או יותר, הם פירקו את החבילה והתגרשו. אנחנו היינו ילדים קטנים וההחלטה המאוד מוזרה שהתקבלה במוח כלשהו, אני מניח שהוא היה של סבתי עליה השלום שהיתה דיסקרטית ברמה שברור לי היום מעל לכל ספק שהיא עברה הכשרה בגופי מודיעין כלשהם בעולם, היתה להסתיר מאיתנו את דבר הארוע. כיון שהיה ברור שבעוד רגע ישאל מישהו את השאלה המתבקשת: איפה איציק? הוכנה מבעוד מועד תשובה גאונית: איציק בלבנון. צריך לומר שאיציק אכן היה בלבנון לזמן מה בשירות מילואים באחד מחילות השדה אבל זה מכבר שב לביתו ולגירושיו. העיתוי וגרעין האמת יצר עבור הנוכלים שעבדו עלינו, ילדים רכים, אזור בטוח להסתרה: איציק בלבנון. כעבור שבועיים שוב: איפה איציק? איציק בלבנון. ראש השנה. איפה איציק? בלבנון. סוכות. בלבנון. בשלב מסויים הפסקנו לשאול, כמובן, כי ככה זה ילדים, ולאט לאט נודע הדבר וציער אותנו מאוד. עניין ההסתרה לא הוברר מעולם בינינו לבין הורינו וסבתינו, כך שמבחינתנו, אין שום סיבה לחשוב שאיציק לא נמצא בלבנון עד עצם היום הזה. שפוף ומאובק הוא מהלך במשעולי בעלבק ומתגעגע למשפחה המשוגעת שהותיר בירושלים.
מה זה בדיוק הדבר הזה? בגדול מדובר בשתי סוגות עיקריות של מסתירנים: הפתולוגי והפרקטי. לגבי הפתולוגי קשה מאוד להיכנס לדיון. מדובר בבני אדם שחיים על פי תפיסה קיומית שידע הוא כוח. ועל כן, באופן קטגורי, צריך כמה שיותר לשאוב וכמה שפחות לנדב. מה שנכון לגבי ידע בטחוני ומדיני נכון לגבי כל ידע. כשם שטוב שמדינות זרות תדענה כמה שפחות על ניסוי ראשוני של ירי טיל תת ימי במעמקי האוקיינוס כך טוב שאסתר תדע כמה שפחות על איפה דני ושושי יהיו בליל הסדר. בבוא הזמן היא כבר תיחשף למידע, ועד אז יהיה כבר סוד אחר. לעומת זאת יושקע כל מאמץ ובכל דרך כדי לנסות ולהוציא ממנה איפה תהיה היא בליל הסדר. ידע הוא כוח. עם הטיפוסים האלה אין איך לעבוד . זה אבוד לחלוטין. הם מכורים להסתרות שלהם. הם כבר מזמן שכחו מה מטרת ההסתרה ולמעשה הם מעולם לא ידעו. זהו, כאמור, עניין פתולוגי ושיהיו לי בריאים.
הסוגה השניה הרבה יותר מעניינת אותי. מדובר בבני אדם נורמטיבים שלא סובלים מהפרעה כלשהי ועדיין שבויים בהנחת יסוד שבני אדם ופיותיהם הם אויב (מה שלעיתים נכון) ובאופן כללי טוב שהעולם לא יידע משיידע. ואת אלה עלי לשאול: תגידו, זה שווה את זה? אני לגמרי מבין מישהו שלא רוצה שיידעו שקרה לו משהו טוב או רע. לעניין זה זכייה בפיס וקוליטיס הם באמת אותו דבר. אנשים הם נודניקים מעצם טבעם, גם הטובים שבהם רכלנים ובעלי עניין ואף אחד לא רוצה להפוך למושא קנאה או רחמים. כל זה ממש מובן. העניין היחיד הוא שהאופציה האחרת יכולה אף היא להיות מאוד לא ידידותית ועל כן צריך לחשב שכר הסתרה כנגד הפסדה. פתאום באמצע החיים מוצאים את עצמם אנשים שלא עשו עוול לאיש, אלא בסך הכל הם חווים משהו משמח או עצוב או סתם מעניין – עבדים למערכת הסתרה שהם עצמם המציאו. הם נדרשים לנהל את הסודות שלהם וללהטט ביניהם, לזכור פרטים כדי שיתאימו לסיפורים ובעיקר לזכור בריכוז ובדקדוק למי הם סיפרו מה, כדי שזה יסתדר עם המשך העלילה. לפעמים מתרחשות תאונות, כששני שקרי הסתרה מתנגשים ביניהם. מישהי לא רוצה לספר שהיא בהריון אז היא מספרת לחברה בעבודה שהיא מקיאה בגלל הנגאובר ממסיבה בליל אמש אבל אז מסתבר שהיה אסור לה בכלל להזכיר את המסיבה בגלל צו הסתרה אחר; מישהו מספר שהיה בחו"ל כדי לא לחשוף משהו שקרה לו אבל אז הוא מוסר ד"ש ממישהו שהוא פגש בגבעתיים. גבעתיים זה לא חו"ל. וכן הלאה.
כמה מתח. כמה עבודה, שהשם ישמור. אז חבל שמישהו שיקר בפרט קטן שהעלה את חמת כולם, אבל זה לא העניין. העניין הוא, והוא קשור לעוד אינספור מערכות בחיים: בואו ונחשב חשבונו של עולם. הכל נכון והאינטרס ברור, אבל זה באמת שווה את זה? את השגע והיגע הכרוך בתיחזוק מערכת שקרים והסתרות? לא כדאי פעם אחת, לפוליטיקאים ולדודות, לאנשי עסקים ולסתם אנשים מהשורה לשקול את האופציה המוזרה, אמנם, אך האפקטיבית ביותר, של: פשוט לספר את האמת?
