יום אחד, לפני תקופה מסוימת, החל רעש מוזר לנסר בחללו של הרחוב השקט שלנו. רעשים מסוגים שונים אינם זרים לאוזני התושבים ברחובנו הצר, רחוב ירושלמי בשכונה שקטה, אבל כזו ששוכנת במרכז העיר וסובלת מהתחדשות בלתי פוסקת. וכשיש התחדשות – היא באה בדרך כלל גם עם התחרשות.
כבר סיפרתי כאן לא פעם על חודשים ארוכים של קדיחות קומפרסורים ורעשי מערבלים וחבטות נוראות של פטישי אוויר, אבל הרעש הזה היה באמת חדש לחלוטין. הוא היה זר ומוזר וחסר חוקיות או סדר פנימי לחלוטין. ניכר היה בו שהוא מופק מכלי נגינה, אבל גם במאמץ רב לא היה אפשר לזהות מבין הצלילים שום מנגינה. רק קולות נמוכים של בס מונוטוני שבשוליהם צפירה דקה וצרודה.
תרועה קצרה, שקט, אחת ארוכה יותר, שתי פעימות, ושוב שקט. והצליל – לא תואר לו ולא הדר. אין בו מן הליטוף הנעים של צליל כלי מיתר ולא מן הקריאה הדרמטית של צליל כלי נשיפה. רק רעש עמום ומוזר, צרוד ועצבני. נו, בקיצור, הן אתם מבינים למה אני מתכוון. קלות ברורים של נפיחה מוזרה.
טוּבָּה.
מכל הכלים שבעולם מצא לו השכן ממול דווקא את הטובה להתאמן עליה. האחות הנמוכה ביותר (מבחינת הצליל) במשפחת כלי הנשיפה מעוקלי הצינורות. משמעות שמה צינור, או בעצם חצוצרה, אבל היא מפיקה בס נמוך, ואם יורשה – מאוד מעצבן.
הוא מוזיקאי, זה ברור, אחרת לא היה מתאמן שעות על כלי נגינה. והוא גם מוכשר, גם זה ברור, אחרת לא היו הוריו מאפשרים לו לימודי טובה. אני מעריך מאוד כישרון אמנותי, ובאופן כללי אהדתי נתונה הרבה יותר לסטודנט למוזיקה מאשר לרעהו הסטודנט למנהל עסקים (וגם לפילוסופיה), אבל כאן נדרשתי לשתי שאלות עקרוניות: הראשונה – למה טובה? איך אדם מגלה שהוא מוכשר לנגינה בטובה?
איך זה בדיוק קרה? יום אחד בילדותו הוא פשוט נתקל בטובה של דודו דב, תקע אותה לתוך פיו, הפיק פוק שהרעיד את דירת הסבתא, וההורים הסתכלו זה על זה והבינו בשתיקה שזה הייעוד שהגורל קבע לעולל? שעתידו של העילוי נכתב מכבר? והשאלה השנייה היא: למה אני? הן העיר ירושלים גדולה ורחבה היא ובתים בה אין מספר. איך זה שדווקא הסטודנט הספציפי הזה לטובה, ממגמה קטנה בחוג קטן בפקולטה קטנה, דווקא הוא יקבע את מושבו במרחק תריסר מטרים מהאוזן שלי?
שאלות לא פשוטות, יש לומר, אבל לא באמת הצלחתי לעסוק בהן, כי הראש היה נתון לדבר אחר לגמרי. הרעש הזה! אלוהים, אני מת עכשיו. בוווווו והווווווו ושאיבה ונפיחה. ותרועה. למות. פשוט למות. וכך זה נמשך ונמשך והראש מתפוצץ. מצאתי את עצמי נעדר הרבה מהבית לשווא. כשכבר כן שהיתי בבית הייתי נתון לתפילה ולכמיהה של ייאוש: לו זה היה פסנתר. לו היתה גם איזושהי מנגינה בתוך תרועות הפיל האלה. לו היתה בה חוקיות. כלום. נאדה. רק ייסורים.
וכמו לכלי הבלתי אפשרי הזה, גם לסיפור הזה אין פאנץ' מהדהד. רק המהום נמוך של הבנה ושל הכלה. מתוך הצלילים הבנתי דבר אחד: אתה לא בוחר את כלי הנגינה שעליו יתאמנו השכנים שלך. נקודה. אם יהיה לך מזל משופר, הם יהיו שונאי מוזיקה שאוהבים רק לקרוא. אם מזל קצת פחות טוב – הם יאזינו למוזיקה. עוד פחות, הם יתאמנו על פסנתר. ואם אתה באמת חסר מזל, יהיה להם ילד מופרע שהיועצת המליצה לו על תופים, או – חס וחלילה, ילד מחונן שגילה את הטובה.
זה לא מופיע במכתב מהעירייה, זו הבנה שמחלחלת לאט־לאט. בין תרועה להדהוד. בין נשיפה לנפיחה. בשלב מסוים האדם בוחן את האפשרויות העומדות בפניו ומבין שהן שתיים: או לברר מי הבחור, לבוא איתו בדברים ולבקש הקפדה על שעות ועל סגירת חלונות ובכך לצאת הכי זקן נרגן שבעולם; או פשוט להתרגל, לאט ובטוח, לצלילים. בשלב הראשון לצחוק מהם, ובשלב הבא להתעלם מהם ולהפוך אותם לשקופים.
הכל עניין של שאלת היסוד הקיומית: האם אני נמנה עם עדת המתלוננים, כותבי המכתבים ואלה שבצקלונם המילה "חוצפה" ועדיף "כזאת חוצפה" או "חוצפה שאין כדוגמתה" הקשיש האהוב עלי במיוחד, או שמא יש בי היכולת לחיות בשלום לא עם רעש בלתי נסבל או הטרדה חריפה, אלא עם ההבנה שלא הכל יהיה תמיד בדיוק לפי התוכנית, במיוחד כשבאירוע מעורבים גם אנשים אחרים. ומתברר שהכרעתי טוב. הנה, עובדה, מבלי שהרגשתי הרעש הזה נעלם. פשוט התרגלתי ושוב איני שומע אותו עוד.
וביום מן הימים, אחרי שהרעש כבר פסק ונעלם, מצאתי את עצמי מתכונן להופעה מיוחדת בתל אביב. זו היתה הופעה משולבת של סיפורים וקטעי מוזיקה, וחלקתי את הבמה עם צוות מוזיקאים מחוננים שעוד תשמעו עליהם. "הבלקניה" שם ההרכב, והוא מורכב ממוזיקאים ומפרחי מוזיקה שמנגנים מוזיקת עולם איכותית. מובן שקשרתי עימם שיחת אמנים שעיקרה הוא, כמובן, קמצנותם של המפיק והלקוח ועוד תוכני אמנות מעין אלה.
כיוון שרובם נגני ג'אז ורובם אוחזים בכלים מהז'אנר המסובך שתיארתי לעיל, הבנתי פתאום שיש לנו נושא שיחה משותף! הן גם הם וגם אני מקיימים, או לפחות קיימנו, קשר קרוב עם כלי נשיפה כלשהו. הם – עם כל המגוון, ואני עם הטובה, הטובה של השכן ממול, שזה לי זמן רב שאיני שומע אותה. עד כדי כך התרגלתי.
אז התחלתי בהתלהבות לספר ולתאר, ובעוד אני עומד ומתאר את סבלותיי בצבעים חדים ומשתדל לנקוב בדוגמאות צליל מדויקות, להרשים אותם ולהצחיק אותם, אני שם לב פתאום שלשניים מהם ניצתות העיניים והם ממש מגלים עניין בסיפור. "וכך", סיימתי, "זה נמשך ונמשך עד שפשוט התרגלתי לזה. הבנתי שזהו המחיר למגורים בעיר והפסקתי לשמוע את זה". וכאן נקטתי פאוזה ארוכה לקראת משפט המחץ, ובחיוך גדול אמרתי אותו: "אתה לא בוחר את כלי הנגינה שהשכן שלך יתאמן עליו".
נפלה שתיקה. הם הביטו זה בזה.
"תגיד", שאל אחד מהם, נגן בשם דביר, "מה הכתובת שלך?"
השבתי לו בחרדה קלה, והוא אמר לי בצחוק גדול: "זה יאיר שלנו. הנה הוא שם בחדר, מנקה את הכלי. נסע לשלושה חודשים לברלין. חילופי סטודנטים. היום בצהריים הוא חזר והוא מופיע איתנו הערב ומחר הוא חוזר לדירה. אבל אל תדאג, הוא עבר לקרן יער".
