כשסבא שלי זכרו לברכה היה צריך לבדוק כמה כסף הצטבר לזכותו (לא הרבה, כבר אני אומר לכם), בקרן הפנסיה של העובדים הלאומים העצמאיים, הוא היה יכול לבחור אחת משתיים: או להמתין בסבלנות לתום הרבעון ולצפות במכתב המפורט, במכונת כתיבה, שיישלח אליו בדואר ישראל, או להרים טלפון (חוגה) למר ניסים ימיני מהנהלת החשבונות של הקרן, לתת לו את שמו המדוייק, להמתין שהוא יאתר את התיק שלו ולקבל סכום מדוייק. עניין פרוצדוראלי מסובך במקצת, יש לומר, שלא לומר מייגע. העולם היה אז מפגר ופרימיטיבי, בשורות כמו מחשב ואינטרנט היו אפוקליפטיות ובלתי סבירות וניירות רבים מילאו את הארץ וכבשוה.
היום, לעומת זאת, העולם כולו הוא לחיצת כפתור-מגע אחת פשוטה. לא ניסים, לא ימיני ולא תיק חתום בגומיה אפורה. כשאני רוצה לדעת כמה כסף הצטבר לזכותי בהראל או בהכשרת הישוב, כל מה שאני צריך זה פשוט להיכנס לאתר ולבדוק. בקלי קלות אני מתיישב מול המחשב, בפשטות זורמת אני נכנס לmy documents, משם לתיקייה, סמויה, בשם "שונות ומאמרים לא גמורים", ממנה, בחטף, לתיקיית "מאמרים שונים שלא פורסמו", ואז לתיקייה בשם "מספ" שזה בעצם קיצור של "מספרים", אבל הערמתי על ההאקר ועכשיו אין לו מושג. שם, בתיקייה הזו, אני שומר את המספרים, הסיסמאות, הקודים ושמות המשתמש של חיי.
מכאן ואילך זה נעשה עוד יותר פשוט, קל ונוח: משאני כבר בתוך הקובץ, כל שעלי לעשות הוא לחפש בתוך הרשימה הצפופה את שם המשתמש והסיסמא הרלוונטיים, לסמן אותם ולהעתיק אותם. עכשיו אוריד את הקובץ למטה, אגש בקלילות לאינטרנט, אבדוק על הדרך 2-3 מיילים, אגנוב שנייה עם הכותרת הראשית בחדשות, ואכנס לאתר המבוקש. כאן אקפוץ בדילוג זהיר אל האזור האישי ואדביק באבחה אחת את מה שהעתקתי קודם לכן אל תוך השורות. לא טוב. השם והיסימה יצאו ביחד. אשוב אל הקובץ, אעתיק אותם אחד אחד ושוב אדביק, גם זה לא טוב. לא יעבוד בהדבקה. על כן אעתיק את הנתונים על נייר ואזין אותם ידנית, אות אות, מספר מספר. עברית. החלף לאנגלית. אות קטנה. צריך להקפיד על אות גדולה. אוף. רגע. מהתחלה. הנה. עכשיו זה בסדר. לא. משהו לא בסדר. מה קרה? הודעה: תוקף סיסמתך פג. לקבלת סיסמה חדשה הקש כאן. הקשתי. הקש שם משתמש. הקשתי.הקש מספר ת. ז. הקשתי. הקש מספר טלפון, כתובת דוא"ל, כתובת מגורים. הלאה. קלי קלות. הקשתי. עכשיו זה בא: מהו שם הנעורים של אמא שלך?
אופס! עכשיו תפסתם אותי. אני יודע כמובן את שם הנעורים של אמא שלי, אבל איך, לעזאזל, אזכור אם כתבתי אז, ביום המר ההוא בו נרשמתי לאתר, "הורביץ" או "הורוביץ"? מבחינתי זו אך ורק ו"ו קטנה. מבחינת האתר זה בדיוק ההבדל ביני לבין הגנב שמנסה להיכנס לאזור האישי שלי באתר ולבצע פעולות. טוב. בוא נלך על "הורוביץ". בינגו! זה עבד! אני בפנים. אוקיי….מה הוא אומר עכשיו? "בקשתך לסיסמה חדשה התקבלה והיא תישלח אליך בתוך כמה ימים. לדואר.
לדואר!
ובכן, גבירותיי ורבותיי, אני, להבדיל מסבא שלי המנוח, לא אדע לעולם, אבל לעולם! כמה כסף נצבר לזכותי בקרן הפנסיה. המסמך שיגיע בעוד כמה ימים לא יגיע בדואר. הוא יגיע, בקלי קלות זורמת וגלובלית והיי דפינישנית, אל שירות הIPOST, אליו נרשמתי לא מכבר, כשיגיע המכתב המיוחל, אקבל אתראה עולצת באימייל, אתיישב בקלילות לשולחן מול המחשב ואפתח מחדש במסלול הייסורים הנורא שסבא שלי אפילו לא העלה על דעתו שכמותו קיים איפשהו בחיי אנוש. ושוב הסיסמא, ושוב הדמעות, ושוב שם הנעורים וכתובת הדוא"ל ושוב לא כלום.
איזו קללה. ארור מי שהמציא ראשון את מוסד התיקיות ותיקיות המשנה. קחו למשל את אזור האסון הקולוסאלי המכונה MY PICTURS, והמצוי במרכזו של כל בית. יש תמונה אחת של הילדה, כשהיתה בת שנתיים וחצי, עומדת על סולם ותוקעת בשופר. אני חפץ בתמונה הזו. אין לה שם, כמובן, רק מספר ארוך המבדיל אותה מ6780 חברותיה. איפה אני מוצא אותה עכשיו? ב2009? איפה ב2009: ב"מנוחה"? ב"טובות"? ב"פורטרטים מנוחה לא ממויין"? או גם וגם וגם? לא יותר פשוט, לכל הרוחות, להוציא קופסת נעליים ירוקה וקרועה מהמגירה למטה, בחדר השינה ופשוט לדפדף?
עוד אני מדבר, וכבר נפל לי פתק מהארנק. מה זה עכשיו? אה, זה פתק חשוב ודיסקרטי. אסור לתת לו שיאבד. כתוב עליו כך:
my documents
"שונות ומאמרים לא גמורים",
"מאמרים שונים שלא פורסמו",
"מספ"
אוי. תכלה שנה וקללת מחשביה. לחץ כאן לאישור.
