זה היה רגע מכונן על כן אני זוכר אותו היטב. נקלעתי במקרה לשיחה בנושא סופר מקצועי. לא סתם מקצועי, אלא ספיציפי, נקודתי, פרטיקולרי. מכל צדדי ישבו מהנדסי מים המאוגדים באיגוד מקצועי בפניהם הייתי אמור להרצות דקות אחדות לאחר מכן ודיברו על ענייניהם וענייני היום. הדקות האלה עבורי הם סם חיים, מפני שהן נותנות בידי את ההזדמנות להכיר את צאן מרעיתי ואת האתגר להתחבב עליהם עוד טרם עלותי על הבמה.
הם דיברו על ביוב ושפכים, על תכנית מסויימת שנעצרה בגלל בעיות תקציב, עניינים מאוד מקצועיים ומאוד פרטניים והכל מעל לראשי בשיעור כזה שכבר נעלבתי וחשתי צורך להתבלט. שאלתי שאלה אחת, די נכונה יש לומר וקיבלתי תשובה. ואז עוד אחת, השאלה השלישית כבר היתה ממש מרשימה ואפילו כללה את ראשי התיבות "צח"ב" שזה, אם לא ידעתם בבורותכם העיקשת "צריכת חמצן ביולוגית". אבל אז הוזמנתי לעלות לבמה כשאני מותיר אחרי שולחן של מהנדסים המומים שזה עתה זכו לשבת עם גאון אמיתי. גאון כמו פעם. איש שמבין לעומק בכל תחום. לאונרדו דה וינצ'י 2025.
הכל מתחיל בטיסה אחת למינכן, לפני שלוש שנים. ישבנו שלושה בספסל 11, אני באמצע, משמאלי אשה אחת במשקפיים ומימיני, ליד החלון, בחור צעיר. כעבור חצי שעה מאז הגיע המטוס לגובה השיוט שלו, החילותי להשתעמם. הסתכלתי סביבי, בחנתי את השטח ושמתי לב ששכנתי מחזיקה במגזין שבו התפרסמו שאלות טריוויה. "בואי", פניתי אליה בחיוך. "בואי נעשה את השאלות".
העולם הזה, כידוע, נחלק לשניים. אלה שכשמזמינים אותם לשחק נעתרים מייד והרעים. היא היתה, מסתבר ממנהיגי הסוג השני ועל כן היא הביטה בי ואמרה: כשאסיים לקרוא תעשה מה שאתה רוצה. הו הזוועה! אני הרגשתי איך הדם אוזל מכל נים בפני ואפילו סחרחורת קלה תקפה אותי מעוצמת העלבון המפעפע ובתגובה הפכתי ממש את כל גופי מעימה, עד כמה שניתן לעשות זאת על גבי מושב אמצע צפוף, תקעתי מבט בבחור שלימיני, חייכתי חיוך רחב כמעט כמוטת כנפי המטוס ואמרתי לו "אהלן".
התפתחה שיחה נעימה. בשלב הזה הוא עוד לא ידע שהיא עתידה להמשיך ולהתקיים במהלך כל שלוש השעות שנותרו לטיסה, שהרי לא יעלה על הדעת שאהפוך את פני אפילו לרגע קט לעברה של המפלצת. בהתחלה הוא היה מסוייג כמקובל, השיב בכן ולא ולא הכביר במילים. רק סיפר שהוא נוסע לכנס מקצועי בתחום בו הוא עוסק. התחום היה, כפי שכבר הבנתם, פינוי וטיהור שפכים. מעניין, אמרתי. באמת מעניין. אבל אז הבנתי שאני אצטרך להציב כמה יסודות איתנים כדי שאכן תתקיים כאן שיחה רציפה של כמעט שלוש שעות ועל כן התחלתי לפזר כלונסאות ועמודים: מה החידושים בתחום? איך זה בעצם עובד? בכל העולם זה אותו הדבר? זה מערב גם הייטק או שזה רק פיסיקה בסיסית, צינורות ושיפועים וחוקים? והוא התחיל לענות. בפירוט יתר אינסופי. הסביר והסביר והסביר. בנקודה מסויימת מעל כרתים הבנתי שאולי טעיתי ולרגע שקלתי לחזור ולשבת ישר גם אם במקרה אתקל במבטה של ההיא שלפי הסאונד הבנתי שהיא עסוקה עכשיו בצפיה בסדרה, בטח ג'פרי דאהמר או משהו מהסוגה הזו. לרגע קם בי דחף לשאול אותה: "למה שלא נצפה ביחד?", אבל כבשתי אותו וחזרתי לעסקי האקוויפרים. זה של העיר וזה של הכפר.
שלוש שעות. עליתי למטוס בתל אביב בחור יגע ומעט משועמם וירדתי ממנו בבוואריה מהנדס מים מוסמך בעל התמחות בטיהור שפכים. תודה שירן, נעמת לי מאוד ותודה לההיא שבזכותה. אני לא אחד שמבין היטב בכל דבר. אני פשוט אחד שיודע להיעלב ומוכן לשלם על זה מחירים.
זה הצד האחד. הצד האחר הוא כל היופי וההדר שבידע. בעיקר ידע אוטודידקטי בתחומים מגוונים. איזה אושר זה שיש אפשרות נגישה ללמוד ולדעת. נמאס לי מזה שאני לא יודע כלום. השבוע סיפרתי לדור הצעיר משהו על "באג 2000". זוכרים? יפה. סיפרתי על הפאניקה, על החשש, על ההיסטריה ועל איך כל זה שקע ונעלם ב1.1.00 בשעה 00:02. ואז הילדה שאלה: אבל מה בדיוק היתה הבעיה ואיך היא נפתרה? ואני מלמלתי משהו על אופטימיזציה של הדאטה של ואמרתי שחייבים לפנות את הכלים והלכתי למטבח. לא היה לי מושג, כמובן.
פעם היה לי חלום. אני זוכר שאפילו נקטתי בכמה פעולות מעשיות כדי להגשים אותו: להקים מרכז הרצאות לימודי נגיש באינספור תחומים. אפילו שם נתתי לו: "מבואות – בית המדרש של תל אביב". החלום היה מין בית מדרש מחולק לכיתות וחללים שבהם אנשים שמומחים בתחומם מעבירים הרצאות מבוא, אבל כאלה שבסיומן המאזין יוצא החוצה כשהוא מבין בתחום הנלמד. כשיש לו מושג. כשהוא יכול להסביר מה הסיפור של באג 2000, איך מטהרים מים מחיידקי קולי צואתי מי רצח את ברנדוט ולמה המדפים מזדקפים כשהמטוס נוחת. החזון היה שבכל רגע נתון, מסביב לשעון, מתקיימות הרצאות. בכל החדרים והחללים. והלקוחות רוכשים כרטיסיית השתתפות והם יכולים לשמוע כל הרצאה העולה על רוחם. נכנסתם לחדר 14 יצאתם עם מבוא לאווירונאוטיקה, בחדר 21 תקבלו מושג עומק מדוייק על מוסיקת פופ בריטית ובחדר 8 מתחיל זה עתה שיעור המבוא בהלכות תרומות ומעשרות. במרכז יהיה כמובן פאטיו רחב ידיים שבו יינשאו נאומים והרצאות חופשיות בסגנון הייד פארק. בטח יבואו מלא פסיכים להביע את רעיונותיהם אבל זה יהיה סוד הקסם. וגם קפיטריה, כמובן. ואז מוכרים את הפורמט לכל העולם, כן, אתם כבר מבינים לאן זה הולך. לא תהיה בירה שלא יהיה בה מוסד הידע להמונים הזה. האקדמיה בהתחלה תשתולל אבל אז תיכנע ותבין שחוקי המשחק ישתנו. ומרצים יתחננו ליטול חלק ואני אראיין אותם בהתנשאות ואומר להם: אבל תן לי את זה יותר מתומצת. אבל תני לי את זה יותר מאומלק. והתהילה והמיליונים וכו'.
לא יצא בסוף, אולי עוד ייצא. מה שכן, גירסה מפותחת ומתקדמת של החלום הזה מתקיימת יום יום ושעה שעה. בימים אלה אני עושה את צעדיי הראשונים בעולם הפודקאסטים הקסום. עוד אספר. שמתם לב כמה ידע ומדע מתגלגלים ברחובות בימים אלה בעולם המרתק הזה? מול עינינו משתנה ומתעצב תחום הידע, מקבל פנים חדשות והופך את העולם. אני לא מדבר, מעשה בומר מאפיר, על הידע הנגיש שהביאה מהפכת הרשת אלא על ידע מעמיק יותר, ספציפי ופרטיקולרי. על היכולת להיכנס לאוטו כלוח ריק ולצאת ממנו כעבור שעה וחצי של נסיעה בפקקים עם הבנה די מעמיקה בשיטות ממשל (כולל הבנה ברורה כיצד מחושב חוק באדר-עופר!). על העובדה התמוהה והלא תיאמן, שדווקא בעידן המושמץ הזה התחום הכי חם ולוהט בסביבה הוא התחום שמעניק את האפשרות להרחיב ידע ודעת. על העושר האינסופי של ההיצע הלימודי שמתגלגל בין המסכים, ממתין רק לצמא שמנגד, לפנאי הנפשי ולסוללה מלאה וזהו. כבר לא צריך לטוס לגרמניה ולריב עם גברת כדי לשמוע על השפד"ן. מספיק להוריד ספוטיפיי.
ויהי אור.
