הוא נראה טוב. ממש טוב. בחור הגון, אחראי ומלא חוש הומור.
כבר עשר שנים שהוא עוסק במקצוע הזה, נהג הסעות תלמידים, ולדבריו הוא נהנה ממנו מאוד. גם התלמידים מחבבים אותו. הוא עובד בחברה שאת שמה שמעתי, היא בעלת רישיון ויותר אני לא יודע עליה כלום. בית הספר בחר אותה במכרז, כמובן, וקיבל את כל האישורים הדרושים, אבל לא יותר. לא ידוע לי בינתיים שמנהלי בתי ספר מפעילים חברת חקירות כדי להתחקות אחר פרופיל חברת ההסעות שהם בוחרים. אישורים זה מספיק. וגם תעודת יושר מהמשטרה. וגיליון הרשעות נקי. הכל בסדר.
ובכל זאת, חברות וחברים, ילדה קטנה, נשמת אפינו ורוח חיינו, נשלחת מידי יום לנסיעה די ארוכה עם יהודי שאני לא מכיר, שאיני יודע עליו כלום חוץ מאישורים וחזקת כשרות בסיסית. היא מבלה איתו ארבעים דקות, כמה מתוכן לבדה (היא אחרונה) ופעם אחת היתה איזושהי חריגה קטנטנה מהכללים. ממש קטנטנה.
זה בסדר? אנחנו בסדר?
בגדול כן, אבל לא בדיוק. כי די בקלות הייתי יכול קצת, ממש קצת, לנדנד, ולקבל, למשל אינפורמציה ממקום העבודה הקודם. לבקש טסט אחרון של האוטו, להרים טלפון לשני חברים ולקבל היסטוריה מעודכנת של הנהג על פי מספר תעודת זהות, לבדוק אצל חבר מהעיתון אם פעם היו עם החברה הזו עניינים, ללחוץ יותר על הנהלת בית הספר בנוגע לשמירה קפדנית על הכללים.
אני לא עושה את זה מסיבה פשוטה ומטומטמת: אנחנו לא רוצים להיתפס כ"הורים נודניקים". יש לנו, לכל בר דעת מאיתנו בראש, את דמות הנודניק. הוא קיים בכל מצב, בכל חברה ובכל סיטואציה: הנודניק של אסיפת ההורים, הנודניק של ועד הבית, הנודניק של בית הכנסת, הנודניק של קופת החולים. אנחנו לא רוצים, ממש לא רוצים, להיות הוא. או היא. ועל כן אנחנו מחסירים פעימה, מחניקים דמעה, לוקחים כדור הרגעה קטן ובלבד לא לצאת נודניקים.
בבניין שלנו גר שכן שמבקש להוסיף מרפסת לביתו. התוספת הזו תקלקל ללא הכר את חזית הבניין ותכער אותו משמעותית. כמה מן התושבים התארגנו והחלו בהגשת התנגדויות ובהקמת מהומות. נא לנחש: האם אני ביניהם? בוודאי שלא. כמו לכל בר דעת, גם לי יש בראש את דמות הנודניק של הבניין. הנקץ המעצבן ההוא, שתמיד יש לו שאלות על הנקיון בכניסה, שתמיד תמצא אותו תוך כדי ויכוח סוער עם הגנן, שמכיר בעל פה את מספר הטלפון של המשטרה ושל מוקד התלונות העירוני (מסתבר שיש דבר כזה). נודניק נולד ונודניק ימות.
אני? מה פתאום. שאני יהיה כמוהו? אני אהיה נודניק? בחיים לא. אני קול. אני זורם. קצת קשה? גם לא נורא. ובלבד שלא אצטייר כנודניק.
והאמת? האמת היא שמוסיף המרפסת הזו עושה דבר שלא ייעשה. בעבור רווח קטן שלו הוא גורם נזק לבניין כולו. נזק קטן, אמנם, אבל נזק? אז למה לא, בעצם? למה לא להשתמש בכלי לגיטימי העומד לרשות השכנים כדי להתנגד?
זה למה: בגלל שאחוז מאלה שמגישים התנגדויות וחוקרים נהגי הסעות וכותבים מכתבים לעירייה ופונים אנונימית למשטרה וקובעים פגישה אישית עם המנהלת ומריצים עצומות ומחתימים שכנים – הם אכבר נודניקים של החיים. הכי נודניקים שאפשר. לא אמת ולא צדק בלבבם, לא חוש מידה ולא רגש הבנה. הם נולדו כך. הם בדרך כלל גם דור שני ושלישי כאלה. הם סובבים בעולם בתחושה שמישהו רוצה לדפוק אותם, הם לא מבינים שחוץ מלהיות צודק יש עוד כמה ערכים חשובים, כמו למשל יחסי שכנות, כמו צדקה וחסד ובעיקר, כמו תיקונו של עולם האומר כי רוב החיים צריכים לעבור ללא מדון ומתח ועצבים ומלחמות, גם אם בדרך משולמים כמה מחירים קטנים.
מנגד, ניצבת הקהילה המפוחדת של אנשים כמוני. כאלה שיודעים שהם צודקים אבל איזה חוש נימוס מיותר ודאגה מופרזת לתדמית אישית ול"מה יאמרו" גורם להם לתייק כל פעולת מחאה מוצדקת ונצרכת כנדנוד חסר תקנה. זהו מקרה קלאסי שבו תשעים ושמונה אחוז (של נודניקים אמיתיים), מקלקלים לכל השאר. הנודניקיות הממוסדת, השלטת, סירסה אצל אלפי אנשים כמוני את היכולת להבדיל בין ביקורת עניינית, בין מחאה מוצדקת, לבין נודניקאות לשמה. הכל הפך לשחור ולבן. או שאתה נודניק, או שאתה משלנו. אין באמצע. את המחיר משלם, בשלב זה, בניין ירושלמי חביב שחזיתו עומדת להיות מושחתת לא הכר וילדה קטנה ואהובה שכולי תקווה ששלום לה ושליבי יוצא אליה שכבר תחזור הביתה מבית הספר. הנה, כבר רבע לארבע עכשיו ואני טס לקבל את פניה יורדת מההסעה. חסר לו שהיא תרד לבד. אני אראה לו מה זה. אני אכנס בו כמו שלא נכנסו בו מעולם.
(כלומר, אני אומר לו בחיוך: אהלן גבי. הכל בסדר? להתראות מחר. מה אני, נודניק?).
