שעה ששורות אלה נכתבות, ליבי נתון לשאלה קיומית מטלטלת אחת שאין ידוע מה תהיה התשובה עליה, כי התשובה הזו תהיה לה השפעה מכרעת על מצבי הנפשי ועל שמחת החיים שלי ובעצם על כלל החווייה הקיומית שלי. ולא. השאלה היא לא האם יסכים ראש הממשלה לשעבר נתניהו לעסקת טיעון שיש עמה קלון, דבר שעתיד לפתוח אופציות פוליטיות אינסופיות וגם לא האם תיכנס לתוקף ההחלטה להוריד את ימי הבידוד למאומתים לחמשה בלבד, עניין שלי כבר לא יעלה ולא יוריד כי זה עתה השלמתי את תקופת הבידוד בת שבעת הימים שהושתה עלי, אלא לשאלה קיומית ועקרונית הרבה יותר: יירד שלג או לא יירד שלג?
השאלה הזו, צריך לומר, אינה חדשה. ירושלמים ורמת-גולנים עסוקים בה פעמיים או שלוש מידי חורף וגם אם הם לא מודים בזה, היא מטלטלת את עולמם. אני קובע באחריות שהחווייה אינה ייחודית לי ושהיא משותפת לכל שאר הבוגרים מסביב. די להבחין ברצינות שאופפת את האנשים סביבי שעה שהם דנים בשאלה: "ייתפס או לא ייתפס?" כדי להבין שאכן מדובר בפסיכוזה.
למה שלג עושה לנו את זה? שנים רבות האמנתי שהסיבה היא הכאוס. בבוקר שלג העולם עוצר מלכת. אין בתי ספר, הרוב לא יוצאים לעבודה, המכוניות אינן נעות והכל עוצר. גם אם מישהו יתעקש לתפקד כרגיל – השלג יקשה עליו. נכון שלקראת צהריים יובא את ויפונה השלג מלפני הגלגלים הקדמיים אבל החגיגה כבר התרחשה. ואנחנו, יצורים שמרניים שכמותנו, אוהבים כאוס. יאללה בלגאן. הסיבה הזו נשמעת די מופרכת כשמדובר בשלג תשפ"ב. כבר שנתיים שאנחנו שרויים עמוקות בתוך חוויית כאוס עזה שבעתיים מכל שלג שבעולם. כשהתחילה הקורונה הגדרתי אותה כיום שלג אחד ארוך, ולצערי מאז השלג הזה לא מפסיק לתת. בא בגלים ואינו מרפה. והנה, מסתבר שגם בשנה כזו אני עדיין מחכה לשלג. מה יכולה להיות הסיבה? אולי זה הניקיון הצחור ששוטף את הרחוב ובאמצעותו את הנפש ואולי אלה הכבישים שמופקעים מכבישיותם והופכים למדרחוב גדול, אך מה שנראה הכי הגיוני הוא דווקא סיבה אחרת, שפחות קשורה לעולם ויותר קשורה לאדם: כשהיינו ילדים, היה השלג יום חופש. חופש פתאומי. בלתי צפוי. כזה שלא כתוב בלוח השנה וביומן לתלמיד. החווייה הזו היא מאוד עוצמתית והיא נצרבת, חזק, בנפש הילד. והוא גדל מאז, וגידל כרס וזקן וכבר אף אחד לא אומר מתי ללכת ולאן ללכת, והוא גם עצמאי אז אם ממש בא לו יום חופש הוא יכול פשוט לקחת אותו לעצמו ועדיין, כל מה שהוא רוצה זה לקום בבוקר, לרוץ לחלון, לראות את הרחוב הירושלמי שלו מכוסה בלבן ולהרגיש לשניה את האושר ההוא של תלמיד בית הספר לויכטר שפטור מללכת לבית הספר ונשאר בבית לשתות זיפ ולשחק חמש אבנים. אח שלג. רד כבר שלג.
