פתאום, אחרי ממש הרבה זמן, ראיתי השבוע משהו שהתקיף אותי בגעגועים עזים לעולם לחלף מזמן: מישהו טרק טלפון. הוא ממש טרק אותו! היה לו מכשיר סלולרי מהסוג המתקפל, מכירים? שאני לא יודע אם הוא שווה ואם הוא מתפקד היטב, אבל מסתבר שהוא נושא בחובו את יכולת העל הזו, שחשבנו שכבר חלפה מהעולם עם היעלמות הקלאפה והשפופרת: אפשר לטרוק אותו. אפשר פשוט להגיד בשיחה: תודה, שמעתי מספיק, אני לא רוצה לדבר איתך יותר. ואז: בום. קלאפ אמיתי. קלאפ ששומעים אותו גם הרבה אחרי שהוא נשמע. קלאפ שסוגר. ואני נזכרתי שהרבה דיברו על זה בסטנדאפ, אז, כשעברנו למכשירים החכמים, ובאמת התגעגעתי. התגעגעתי מפני שהבנתי משהו בבירור. הקלאפ הזה סגר את הדבר. לא את השיחה הוא סגר ולא את הטלפון הוא סגר. הוא סגר את הנושא וסימן עליו וי. היה כעס, בוצעה פעולה, הוכרז קלוז'ר, נגמר. זה היה יכול להתבצע גם בלי הטריקה, אבל אז זה היה נשאר פתוח. עכשיו זה סגור.
צריך לדבר קצת על כעס, תיעולו וניקוזו. אני יודע שזה טעון מאוד ובכל זאת מתעקש להעלות את זה. פעם לימדתי כאן סנגוריה על כינויי גנאי, ניסיתי להסביר שיש להם גם תפקיד סובלימטיבי ומנקז והמוני טהרנים צלבו אותי. אידיוטים. היום נעסוק בהיבט אחר של המערך הזה, והוא הדחף הבלתי נשלט של אנשים כמוני לנקז החוצה כעס שמבעבע בהם, במיוחד מול עוולות ציבוריות ובירוקרטיות וליתן לו ביטוי פומבי שמובע בדרך כלל בהרמת קול וכולל את המילים "סליחה", "לא ייאמן" וכמובן: "חוצפה ממדרגה ראשונה". בשלב הזה, בדרך כלל, אני חווה שני דברים: בטווח הקצר אני נגאל מאנרגיית הזעם הנורא שנאגר בי ומאיים להתפוצץ, בטווח הארוך, לעומת זאת, אני מאבד לזמן לא ידוע את הקשר עם בני ביתי הקרובים, היינו זוגתי ובתי הצעירה. כתגובה מיידית הן נעלמות ומנתקות מגע עם המטורף ובהמשך זה מתפתח למריבה אינסופית שכורכת כינויים מעליבים, תהייה על עצם הקשר, דמע והאשמות.
תגידו: זה באמת כל כך נורא? הרי בדיאלוגים האלה קורה בדרך כלל דבר מה מתוק מאין כמותו: הרי אנחנו, הצועקים, יודעים שאנחנו לא צועקים על הפקידה או הדייל או הטלפן או הטכנאי שמולנו. אנחנו לפעמים אפילו נותנים לזה ביטוי ואומרים בכאב: אני לא צועק עלייך! אני יודע שאת לא אשמה ושאת רק מלצרית! ומה שקורה ברגע ההוא הוא ממש גאולי ופנטסטי, כי בעקיפין ומבלי דעת נוצר שם איזה מפגש טיפולי מכמיר לב, של שניים שבעצם מזדהים זה עם כאבו של זה ושניהם מאוחדים בלי מילים בשנאת עולם למישהו או למשהו אחר, אולי לאיש הרע שיושב במשרד שני קומות מעל ושבדרך כלל גם הוא לא אשם אלא יש עוד אחד, יותר רשע. ובמקום להבין את זה ולהפוך את זה למנוע של אהבת אדם ושל דיאלוג שיתופי – זה נתפס כמשהו כוחני ומשוייך לעולמות מכוערים של אלימות ושל יצרים נמוכים. איזו טעות. איזו החמצה. מכירים את זה שיושבים במכונית, ומקדימה נוצר פקק ואני מתפתה לצפור (פעולה שכבר שנים אני רואה כלגיטימית ויעילה) ואז מבעד לחלון האחורי של הרכב שלפניך אני רואה את הגב הקופץ שלו או שלה ואת הידיים המתנפנפות והמצביעות ואני ממש יכול לשמוע את הטקסט שאומר: מה אתה מצפצף מה מה מה! אתה הרי רואה שמישהו עומד כאן לפני! ואז לתוך השקט שבאוטו שלך אני אומר, ממש בקול: אני לא צופר לך יא נודניק! אני צופר לו! ומצביע עם היד כאומר: לו! לו! ובראש אני מוסיף: זה שנינו נגדו! אתה לא מבין שאנחנו ביחד?
בכלל, הדרישה האוסטרו-גרמאנית הזו, לאיפוק מקסימלי ולשליטה עצמית טוטלית בכל מחיר, גם כשממש ממש כואב, היא לא מוגזמת קצת? אני לא מדבר חס וחלילה על אלימות. לא מדובר אפילו לא על משהו שקרוב למגע כלשהו בין יד אדם לכסא כתר. אבל: "תתביישו לכם". "הגזמתם לגמרי" וכמובן: "חוצפה ממדרגה ראשונה". זה באמת כל כך פסול? היא יודעת שזה לא מכוון אליה, הוא ניקז כעס שאילו היה נותר אגור היה מתפתח לרצח סדרתי, אמר, נשף, חזר לתור, קלאפ, נגמר. לא הרבה יותר פשוט?
אני איתן בדעתי שזה מסוגל להפוך למנוף של אהבה ושל שיתופיות. ולבתי, שאולי תמצא את עצמה בקרוב בפוזיציה תעסוקתית של מתן שירות לקהל, כי זה הגיל, אני אומר שני דברים: אלף את מגזימה קצת מותק, ותרגיעי גם את אמא, ובית, אם את עצמך נתקלת באחד כזה, שמתלונן, וצועק ומסביר לך שהוא לא צועק עלייך – אל תיעלבי, כמובן, ואל תנסי להתגונן, רק תתקרבי בעדינות ובלחש תאמרי: אתה אפילו לא מבין כמה אתה צודק. זה הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב. הרבה יותר. ככה תלחשי וזה יעבוד, האמיני לאבא. תקשיבי לבן אדם שכבר עבר בחיים כמה וכמה חוצפות ממדרגות ראשונות.
