שבוע לפני הבחירות האחרונות יצא אוטובוס הבחירות של "ערב חדש" לסייר בריכוזים החרדים בירושלים ובני ברק. זה קרה במסגרת פרוייקט בחירות שהגתה מערכת התוכנית, שבמסגרתו ביצע האוטובוס גיחה יומית כל יום ליישוב אחר, במטרה להביא קולות מן השטח ולעמוד על הלוך הרוחות לקראת הבחירות.
לעומת קרית-שמונה ואשדוד, רמת-אביב ושיכוני זרנוגא, המסע לבני-ברק ומאה-שערים לא היה קל לביצוע. הוא לא היה ספונטני כמו המסעות ליעדים אחרים, אלא מתוכנן ומיוגע, וזאת מהסיבה הפשוטה שלגייס חרדי מזדמן, שאיננו חבר כנסת, מזכיר מועצת חכמים או מינימום עיתונאי בכיר, לראיון סתמי כעובר אורח, קשה בערך כמו לגייס את עמרי פדן להשלים מניין באזכרה של ברוך גולדשטיין. כיון שכך, טרחה ההפקה והכינה, בעזרת מספר ידידים, ביניהם אני, מאגר מרואיינים פוטנציאלי מראש.
מתוך סקרנות ותחושת מעורבות, צפיתי במשדר הזה ולכמה דקות אפילו נהניתי. חבורת החרדים שהצטלמה והתראיינה באוטובוס הבחירות בירושלים ובני-ברק היתה חביבה ואפילו משעשעת. ברק אינטלקטואלי מדהים לא היה שם וגם לא חזון. הם סתם היו מפוכחים, רהוטים ובעיקר אנושיים. יחסית למשאלי רחוב מזדמנים, היו לי את כל הסיבות להרגיש טוב עם תחילתו של הקטע המשודר. בשקט סימנתי וי קטן ליד עוד אמונה נאיבית שלי שהתממשה: כשהם רוצים, הם הגונים ואפילו יותר מכך, השמאלנים מרוממה.
ואז זה בא. לגמרי בהפתעה, במהלך רצף תמונות למטרות צבע, מילא לפתע את המסך חרד עבדקן, כולו זקן ענק, כשהאצבע, איך לא, האצבע נטועה עמוק עמוק בתוך הנחיר הימני. כל כך עמוק, עד שזה היה מביך. והכל בקלוז אפ.
מישהו בעריכה התלהב מהקטע, חתך אותו ושתל אותו בשלמות פנימה. הכתבה היתה מושלמת גם בלי זה, אבל בכל זאת, אם יש קטע חם כל כך, למה לא. במחי תמונה אחת הוכיחה מערכת 'ערב חדש' שלמרות הריענונים החוזרים ונשנים, ברמת התוכן היא עדיין פועלת על פי אמונות שכבר מזמן עברו מן העולם. זה לא רק לא פוליטקלי קורקט, זה סתם מרושע.
כשהיינו ילדים, החרדי של הטלויזיה היה עושה כפרות בערב יום כיפור. תרנגולת לבנת כנף היתה סובבת מבוהלת מעל לראשו של עבדקן שחור מגבעת והכותרת בישרה על המעבר הקרב מהלנדרובר לאופניים. קצת גדלנו, ולחרד המתכפר נולד אח מגעיל. הוא בא כל ערב פסח, שמן, שעיר ומזיע ותמורת שקל אחד בלבד הוא יגעיל עבורכם כלים כדי להכשירם לפסח, בכיכר השכונתית ועל מסך הטלויזיה. חרדי של סתיו וחרדי של אביב.
עד לא מזמן החרדי של התקשורת – בהנחה שלא מדובר ברביץ ובניזרי, הרב עובדיה ופנחסי – היה מוטציה של קונילמל בשילוב אלמנטים נבחרים מזליג ועוד קורטוב הכרחי מטוביה החולב. התוצאה היתה מושגת באמצעות התמהוני הראשון שנקרה בדרכו של המפיק. הוא היה צריך לענות על הקריטריונים הבאים: זכר, זקן, כיפה. זיבת חוטמו המעוקם פיכתה בחן גם ללא אפקטים בעריכה, ונביחות האיוולת שפלט השתלבו יפה בתמונה הכללית והעבירו היטב את המסר. בכל פעם שהוא היה נקרא אל הדגל, כשהוא היה הנושא, הנשוא או המושא, הוא הזדרז להגיע: עילג נלעג ואידיוט.
כך נוצרה מסורת של חוסר אימון בין הקהל החרדי לתקשורת. ברור היה לכולם שמישהו שם ברוממה או בדרך פתח-תקוה, אכול שנאה יוקדת שמעבירה אותו על דעתו, יושב ודולה בכל פעם מחדש את החרדי הכי מכוער שמסתובב ברחוב. אולי הוא בכלל לא חרדי; אולי הוא סתם שחקן שנשכר כדי לשחק את התפקיד.
מאז ועד היום זרמו כמה גלוני מים במקואות של בני-ברק. החרדי של הטלויזיה שינה את תדירות הופעותיו. עכשיו נהיה גם חרדי של קיץ (זה שנתפס הולך בצפירה), חרדי של חורף (זה שפורש מהקואליציה), חרדי שמתארח כדי להגיב בתכנית של נסים משעל וחרדי שמסכים משום מה להופיע בתשדיר של אריאל שרון. הרבה חרדים יש. בטלויזיה, ברדיו ובעיתון. כמעט ביחס שווה לחלקם באוכלוסיה.
גם חזותו של החרדי-התקשורתי החלה להשתפץ. הוא התקלח, סידר קצת את הזקן, קנה משקפיים אופנתיות, שיפר קצת את השפה והעיצורים ועבר תהליך האנשה מסויים שאמור היה לצנן קצת את הזעם בצד הנפגע.
המרקע, כמו העיתון והרדיו החלו להתהדר בקאדר חרדים שאין מה להתבייש בו. פתאום גם ברשת ב' יש מראיין אורח שהוא עיתונאי חרדי וגם באחרונת תכניות האירוח לא יועלה נושא חרדי ללא חרדי מעונב שיגיב עליו בשידור חי. לשינוי זה לא היה אחראי איש, כמו שלמצב שקדם לו לא היו בעצם אחראים ישירים. תהליך ממושך שעברה החברה החרדית הוציא אותה בבת אחת אל אור הזרקורים וגרם לה לבצע אי אלו צעדי קרבה המבשרים, אולי, על מגמת התערות מסויימת. זאת לצד יתר הסתגרות והתמסדות, בפרדוקס האופייני למיעוטים אידיאולוגיים.
השינויים בהתייחסות התקשורת לציבור החרדי ולנושאים החרדיים לא באו מן התקשורת. הם באו בעיקר מצידם של כוחות שטח בתוך הציבור החרדי שגילו, לפתע, את האמת במערומיה. והאמת היא, כי אין שום מגמה או שיטה או יד מכוונת מאחורי הבאג המקצועי הזה של התקשורת, שגרם לה לסקר במשך שנות דור 15% מאוכלוסיית המדינה היהודית באופן אנתרופולוגי ומנוכר, כאילו מדובר בכת מיסטית השוכנת במדבר. שום קשר מרושע לא נרקח בשום מערכת ובשום מרתף תל אביבי. מה שכן יצר את המצב הבלתי נסבל הזה, הוא חוסר האמביציה של החרדים בעצמם, חוסר האמונה שלהם ביכולת לבצע שינוי כלשהו והתבוססותם בביצת המרירות השבטית שהלכה והעמיקה מיום ליום.
ההתעשתות, שהביאה כאמור לשינוי מסויים, היא עדיין תופעת שוליים בחברה החרדית, אולם ברור כי היא עתידה להתרחב ולהביא לשינוי ממשי.
הניתוח החביב והמדוייק הזה, אהוב עלי במיוחד מאחר ואני מאמין בו באמונה שלמה. פעם אחר פעם אני נהנה לגלות כי מיתוסים נפוצים נוהגים להתנפץ בקול נפיחה חרישית שרק עושה חשק לניפוץ של המיתוס הבא בתור. אני מאמין כי אופן השתלבות החרדים בתקשורת, כיוצרים או כמושאי סיקור, יותר משהיא תוצר של מיצובם החברתי בישראל, היא זו שיוצרת מיצוב זה. חלק מחברי ואני מאמינים באמת כי העובדה שאין חרדי שמגיש את 'מבט' היא בעיקר משום שלא היה שום חרדי שהגיש את מועמדותו להגשת 'מבט', וכך גם לגבי עריכת 'ידיעות אחרונות' או יומן הערב ב'קול ישראל'. זוהי דעה בלתי פופולרית בעליל, אולם היא תתברר כנכונה רק לאחר שהעובדות אכן ישתנו בעניין זה.
עד כאן הכל מעודד, אלא שפעם בכמה חודשים, בא קלוז אפ של חרדי המחטט באף, ומלמד אותנו שלא הכל בשליטתנו. מסתבר שאין לנו עסק עם רק עם דעות קדומות ועם חוסר ידיעה או חוסר מיומנות. תצלום רע מהסוג שתואר הוא תוצר של נורמה מושרשת שיש לעקור אותה בכוח ולא בתהליך אבולוציוני. רק תחשבו על קלוז אפ דמיוני של ערבי משתין או עולה רוסי דופק וודקה ותבינו למה בסופו של דבר יוסי פריצקי יחזור בתשובה לפני שדודי זילברשלג יגיש את פופוליטיקה.
