לפני כשבוע נמנע אסון כבד בשכונת מאה-שערים בירושלים. פקח עירני גילה טלפון סלולרי מחובר בצורה חשודה למכונית. הוא הזעיק את המשטרה וחבלניה גילו כי מדובר במכונית תופת שהיתה יכולה להרים באויר חצי מכמות מקבלי דיחוי "תורתו אומנותו", ועוד להמשיך הלאה בשורת פיצוצים סולידיים.
הרחוב נשטף בכוחות ביטחון. עשרות אמבולנסים התמקמו ברחובות הצרים החופפים את כיכר-השבת, ניידות משטרה מתוגברות בפרשים פינו את בעלי החנויות מחנויותיהם ומסוק משטרתי ח"מ (חג מלמעלה, ביטוי חדש), כדי לפקח על מאמץ הניטרול.
ברחוב שררה מהומת אלוקים (מהומה במאה שערים היא תמיד מהומת אלוקים). אולם בניגוד גמור לאירועים מסוג זה המתרחשים במקום אחר, כאן היה משהו שונה. המשטרה היתה אותה משטרה, הסוסים אותם סוסים, הערבים אותם ערבים והים אותו ים; מה שהיה שונה הוא המהומה. האזור כולו היה מוקף אלפי סקרנים והשוטרים לא עשו דבר כדי לפנות אותם ממקום הסכנה.
הכרוז המשטרתי אמנם הכריז פעם בשלוש דקות כי "רק צוותי הבטחון וההצלה מורשים לשהות במקום", אבל איש לא נע ממקומו. צריך לומר שזה די טבעי, אך מה שהיה מקומם הוא שהמשטרה לא עשתה דבר כדי להרחיק את ההמון שהקיף את הכיכר המתנטרלת.
רק כשכבר שקלתי לפנות באופן אישי לשוטר הצעיר שעמד לידי (פקד משה משה, אם אני זוכר נכון), הבנתי בפתאומיות את העניין: אין באפשרות המשטרה לפנות ממקום אירוע בטחוני צוותי זיהוי ופינוי קורבנות אסון. מישהו הרי צריך לעשות את העבודה. עכשיו לך תשאל כל חרדי שעמד שם אם הוא פעיל זק"א (זיהוי קורבנות אסון) שבא לאסוף, או שהוא סתם מסתכל.
ככה זה כשגונבים את הנעליים לבן הקטן של הסנדלר.
לא בטוח ששמתם לב, אבל אט-אט הולכים כל החרדים ומתכסים בברדסים כתומים של "זיהוי קורבנות אסון". החברה החרדית הולכת והופכת לחברה קדישא. היום פיגוע נראה בטלויזיה כמו פרסומת של רשת אורנג': ריבוע כתום ובאמצע כתמים שחורים.
הנבלות המתאבדות עוד לא מספיקות להתרסק, וכבר חצי מאה-שערים עם שפכטל בין הסנטר לחזה בריצת איסוף מטורפת שאינה מבדילה בין חלקי אדם לפצועי הלם. פיגוע? אנחנו שם. מכונית תופת? שרות מהיר עד פתח הבית. תאונת שרשרת? זק"א תבצע עבורכם את העבודה. החברה החרדית מציגה: "אינטגרציה חברתית 2001". לכל גופה יש אבא. א-ל מלא רחמים, שוכן במרומים.
זה יפה. נכון חילונים? ממש מדהים איזה מסירות נפש יש לחרדים האלה עבור אמונתם. איזו נכונות, איזו הקרבה. לעזוב הכל ולבוא לעסוק בעבודה מצמררת כזו. שלא לדבר על הצוותים האולטרה מתוגברים שמציג ארגון "הצלה" או "לב מלכה" או "יד ציפורה" או על ים האמבולנסים שמסביב, איני יודע מי שייך למה.
בסך הכל הם די אנושיים – אתם אומרים לעצמכם – הם שמים יד, רק רוצים לעשות את זה בדרכם שלהם. עניין של טעם. אחד נמשך להייטק, שני חובב גופות מרוטשות.
נוח לכם עם הכתומים האלה בטלויזיה. אתם הרי אנשים טובים, אתם אוהבים את כולם והקטע הזה של החרדים הנוכחים כל כך ונפקדים כל כך, לא בדיוק מתאים לכם. בעצם, אתם לפעמים די מחפשים סיבה לחוש אליהם איזושהי אמפטיה, בלי שאף אחד ידע.
העניין הזה של הסיוע בפינוי הנפגעים מצליח לעשות לכם את זה. תודו. מה זה משנה במה זה כרוך, העיקר לראות דוסים בתנועה. באים, הולכים, סוחבים, מניילנים, עושים משהו.
אחיי ורעיי, מלח הארץ, קהל מנויי 'אפעס' הקדוש והיקר!
אני, יעקב אריאלי, בן אביגדור ויונה, דור תשיעי בירושלים עיה"ק, נין ונכד למייסדי שכונת משכנות-שאננים, בוגר ישיבות "כנסת ישראל" ו"עטרת ישראל", מעיד עלי שמים וארץ ואת כתובת הדואר האלקטרוני של אברי גלעד, שמימיי לא ראיתי גופת אדם, אפילו לא בסרט. אני נגעל מדם, גבס על רגל עושה לי צמרמורת, אני מתחמק מתורנות שמירה ליד מיטתו של דוד קלמן בבית החולים וכשיש פיגוע אני סגור בבית בפאראנויה.
כיון שאני יודע שמבחינתכם אני מנייע גוויות פוטנציאלי, הריני להודיעכם כי אני מסרב להתקרב לטנדר כחול של חברה קדישא אפילו תמורת תשלום, גם אם אני הדוס היחיד ברדיוס של ארבעים קילומטר. אין לי ולא יהיה לי ברדס, והכתום היחיד שאני מחזיק באוטו זה כדורי נרוסין נגד כאבי שיניים, כמו החילונים (מומלץ, אגב. לאחרונה כבר אין צורך במרשם רופא).
להבדיל ממה שאתם חושבים, אני גם לא רואה בעיה בכך שהטעם העדין שלי אינו גורס טיפול בקורבנות אסון. גם לולא זה, אני בעיני אדם הגון, חברותי, אינטגרטיבי וראוי לאמון ולחיבה. אגב, ככל הידוע לי ישנם חרדים רבים שאינם חלק מהקונספירציה המזהה, ודומני שישנם אפילו כאלה שכמוני, גם אינם נשטפים גאווה אווילית של בני מיעוטים, מהמחמאות שלכם על מסירותם והקרבתם של החרדים.
יסלחו לי אלה מבני מגזרי הסבורים כי חברה שיוויונית בונים באמצעות פעילות סוציו-ביזארית הנשענת על מומנטום הטראומה. נוסחת שיתוף הפעולה של 'אחמד מפעיל, ירון מת ויענק'ל קובר', אינה מקדמת לשום מקום טוב.
שימשיכו החרדים החפצים בכך עם כל פעולותיהם היפות, אבל אתם, אנא תפסיקו עם המחמאות.
