כבר עברה שעת חצות של ליל שבועות ועדיין היה בית המדרש מלא בלומדים. היו יושבים אגודות אגודות ומדברים בדברי תורה. מהם שלמדו בשיעור, מהם בחברותא ומהם שישבו יחידים על תלמודם והגו בשתיקה מנומנמת או בקול רעם גדול של סערת הלימוד. חום כבד של תקופת סיון עמד בחלל האויר עד שהוצרכו הלומדים לנפנף במגבעותיהם מול פניהם כדי שלא יתייבש עורם. שעת לילה זו של ליל שבועות שעתם של המתמידים היתה. היו נלחמים בשמורות עיניהם לבל תעצמנה ונמנעים מלהביט במי שנואשו ממלחמתם, סגרו את הספר ופרשו לביתם לשינה, כדי שלא יתפתו אף הם לעשות כמותם.
באותה שעה נקרעו לפתע פתאום דלתות ההיכל הכבדות, ופנימה פרץ בקול רעש וסערה שמשון ברמן מחלק החלב. שערו סתור, נשימתו טרופה ועיניו אדומות מבכי. רץ כמטורף, עלה על הדוכן, פתח במשיכה את פרוכת הקודש ופתח בסערה את הארון, עד שנתגלו ספרי התורה והוכרח כל הקהל לקום ולעמוד על רגליו בתדהמה גדולה.
"געשטארבן!" ("מת!"), זעק קול גדול ולא יסף, ומיד נפל ארצה מתעלף.
מייד הבהילו עצמם אליו כל יושבי בית הכנסת, ובתוך שהיו עסוקים בלהשיב רוחו של שמשון, נתנו דעתם, כל אחד לנפשו, על גודל האסון, ונתכרכמו פניהם.
בן יחיד, עילוי וחריף, יש לו לשמשון זה, בן ארבע עשרה שנה. "יענקל'ה של שמשון מהחלב", יצא שמו בכל העיר לשם ולתפארת. כמה וכמה תעניות ויסורים עברו שמשון וזוגתו עד שנולד, ועתה, מן הסתם, קיפח חייו באחד הפחתים. שומו שמים.
במהרה שבה רוחו של שמשון, לאחר כמה וכמה כלים מלאים מים שנשפכו עליו, ומיד שב לשקו ולתעניתו: החל לבכות כילד קטן בקול גניחה ויללה, עד שגעה כל הקהל עמו בבכי.
משנרגע מבכיו, לא ניתן היה להציל מפיו מאומה. רק זאת אמר בגמגום ובקושי: "די פערד איז געשטארבן", הסוס מת.
משנחו יושבי בית הכנסת מקול השחוק שדבק בהם, עמדו ונטלוהו לשמשון ברמן משני צידיו וליווהו עד לביתו שעמד מאחורי בית הכנסת הגדול. מן הסתם, הבינו הכל, לא עמד הסוס הזקן במאמץ של ערב חג השבועות שקונים בו כמה מאות בקבוקים של חלב, ונפל ומת. אמת, אמרו כולם, קשים יסורי הפרנסה כיסורי איוב, ועני חשוב כמת; ואם בכל סוס שמת הדברים אמורים, הרי בסוס דנן, שכל פרנסתו של שמשון עליו, שהרי הוא נושא את עגלתו שבה הוא מחלק חלב – על אחת כמה וכמה; ואולם אין דין בהמה חיה ועוף שמתו כדין פטירת בן או אשה רחמנא ליצלן, וברוך ששפך חמתו על הרכוש ולא על הנפש. הם מדברים – ושמשון הולך ובוכה, בוכה והולך ומכה ורוקע ברגלו ביללה: "אייייייי! ופרנסה מה תהא עליה! ובגד ליענקל'ה מאין אקח! והרמן! אוי, הרמן הרשע המרושע מה יאמר! יישב וישחק למשבתי הוא וביתו! הוא יכפיל פרנסתו ואני אנה אני בא! הושיעו יהודים, הצילו!", כך היה גונח וצווח עד שהגיעו לביתו ויצאה אשתו גיטל בוכייה שבעתיים ונטלתו בידה והביאתו הביתה פנימה. ישבו מלוויו עוד רגעים אחדים והאזינו לקול יללותיו, אחר נשמטו והלכו לדרכם. מהם ששבו לבית המדרש ללימודיהם ומהם שכבר נואשו והלכו לבתיהם לחטוף תנומה עד שיאיר השחר.
בעיר זו המדוברת, הגם שלא היה בה אלא בית מרחץ אחד, וכל מניין תושביה מצער, שני מחלקי חלב היו בה, שמשון ברמן המדובר והרמן הנזכר, הוא פנחס הרמן שמיום שמלאו לו חמש עשרה שנה כבר היה יושב על עגלתו, מסבב בין שכונות העיר ומחלק בקבוקים ובהם חלב משובח שהשפיעו הפרות ברפתו, אותה ירש מאביו המנוח.
ברמן והרמן. שני מחלקי חלב, שניהם על סוס ועגלה ולכל אחד מהם קבוצה מאנשי העיר הנזקקים לבקבוקיו. ושנאה וקנאה היתה שרויה בין שניהם עד שהיו שוטמים איש את רעהו בכל מיני שטנה שבעולם. הגיעו הדברים עד כדי כך, שכל עניינם כל הימים לבד ממלאכת גידול הפרות וייצור החלב – היה כולו יד איש ברעהו. משהיית פוגע במקרה בברמן ברחובה של עיר – חזקה עליו שהיה עוצר ויורד מעגלתו ופיו מלא מארה וקללה כנגד מתחרהו, הרמן. "שמעת?", היה נוהם, "לקפח פרנסתי רצה! אך אתמול בא בדברים עם שנקמן וביקש לשכנעו 'לעבור' אליו! נו, מה זה אם לא שפיכות דמים?" ומנגד, משהיית נפגש בהרמן היה גם הוא מצדו יורה אש וגפרית על ראש ברמן, עד שהיה מתאדם מחימה. "שמשון זה", היה אומר, "מרמה את הבריות. מוכר הוא מים מלובנים בחומצת מלח. רק מפחד זרועו נרתעים יושבי העיר, וקונים את מרכולתו". כך היו מתקוטטין ביניהם, ולא הועילו דברי הרב ושאר פני העיר שפעם ופעמיים זימנו עצמם אליהם ודיברו על ליבם ש"אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלוא הנימא" ושאך לשווא הם מוגיעים נפשם במריבה ללא תכלה וקץ; רבים היו כתרנגולים וכל בני העיר עומדים ושוחקים למשבתם.
והאמת נתנת להיאמר, שכבר המאיסו שני אלה עצמם על בני העיר. הללו רוצים היו לחיות חייהם בנחת ולא להזדקק למלחמת החלב שנתרגשה עליהם בלא טעם; אלא שמה יעשו וכבר הפכה מחלוקת זו לחלק קבוע בחיי העיר והיו הכל שחין בה כל אימת שכוס חלב מוגשת אל השולחן, הוי אומר מעשים שבכל יום.
באסרו חג של שבועות אחרי תפילת שחרית, נתכנסו בקרן זוית של בית הכנסת הגדול הרב מרא דאתרא, עם שניים מחשובי הקהל ועם ר' לייב קיזלשטיין שמש הקהל, ונמנו וגמרו ליטול על עצמם לעסוק במצוה רבתא שיש בה ספק פיקוח נפש, ולקנות סוס חדש לשמשון ברמן. תאמרו: מה פיקוח נפש יש באיבוד ממון? ובכן, שתי תשובות בדבר: האחת, שהרי כל פרנסתו של שמשון לא היתה אלא ע"י סוס ועגלה אלו ושנית שבבוקר השכם, עוד קודם תפילת שחרית באה גיטל, אשת שמשון ביתה הרב ובבכיות עצומות שפכה נפשה וסיפרה כי מאז ליל החג שוכב שמשון במיטתו ואינו קם לאכול ולשתות, ולא עוד, אלא הבוקר כשקמה מצאתו ער לגמרי, ואף אמר לה כי אינו הולך לבית הכנסת כמשפטו כל יום, אלא כאן יהיה עד שיבוא סוס חדש, "ואם רוצה הרמן הרוצח לראותני מת – יבוא בעוד שבוע ויראה את גופתי כאן על המיטה. דמי בראשו".
כיון שכך, נחרד הרב חרדה גדולה והחליט לעשות מעשה. מששמעו שני הגבאים את דבר המעשה, החליטו מיד במעמד שלשתם להורות ללייב שמש הקהל, שאת כל כספי הצדקה שיאסוף מן המתפללים בימים הבאין יעביר לכבוד הרב מרא דאתרא ועוד יוסיפו עליהם מעות משלהם ומקופת גמ"ח של בית הכנסת, ובכסף הזה יקנו סוס חדש ובא לציון גואל.
דא עקא, שבצהרי אותו יום באה גיטל אשת שמשון אל בית הדין ונפלה בפישוט איברים לפני רגלי הרב וגעתה בבכייה גדולה. שמשון בעלה, ספרה, אינו מדבר ואינו שומע, רק שוכב במיטתו, תולה עיניו בתקרה ומייבב כתינוק. נראים הדברים כי בעוד כמה שעות תצא נשמתו מרוב צער ויגון.
כפי שכבר משיג הקורא מן הסתם, היו בני אותה הקהילה עניים מרודים. גם שלמה ורשביאק סוחר התרופות ובערל צפתמן סגן המנהל בבנק הדואר שהו מחוץ לעיר, והרב עמד וחכך בדעתו להכא ולהתם ומוצא אין. מאין ימצא הסכום הדרוש לקנות סוס חדש לשמשון כבר עתה?
לייב קיזלשטיין השמש, יהודי קשה יום בעל נפש רחבה ולב של זהב, נתן דעתו על צערו של הרב ושל ידידו שמשון, ובמוחו, מוח של שמש, עלה רעיון. ככל שהפך בו והפך בו, נתיישב יותר בדעתו וסירב לזוז ממנה. לסוף החליט באחת, וקם לעשות מעשה.
כתת רגליו מהלך חצי שעה ובא אצל פנחס הרמן מחלק החלב, שנודע בעיר כמי שיש לו מנה ואף מאתיים. עוד בטרם הספיק הרמן להטיח בו דברי כיבושין על בתו וחתנו שקונים חלב אצל ברמן מתחרהו, החמיר פניו ורמז לו כי שליחות גדולה לו אליו, וטוב יעשה אם יסור עמו לביתו.
שם, על השולחן במטבח שח לו כממתיק סוד, כי דרוש לו לכבוד הרב סכום כסף כזה וכזה לצורך עניין נחוץ של מתן בסתר שיש בו משום פיקוח נפש, ואיש מבאי בית הרב ומשרד הקהילה אינו יודע במה דברים אמורים. "תיכף מששמעתי על דבר העניין", סח לייב, "אמרתי לשוחח עמך בעניין זה. מצוה רבה כזו אינה מתגלגלת בכל יום, ובוודאי לא על ידי שליח כזה. הגע בעצמך! הרב בכבודו ובעצמו נותן נפשו על מצוות צדקה, היש לך זכות גדולה מזו?!"
שמע פנחס והחריש ומולל זקנו העבות בידו. במהרה יצא אל החדר השני ושוב חזר ויצא, לא יצאו רגעים אחדים עד שהיה בידי לייב מלוא הסכום הדרוש לקנות סוס חדש לשמשון ברמן ולהציל נפשו מרדת שחת.
עד ששב לייב לביתו, כבר הספיק ללכת אצל מגדל בהמות מחוץ לעיר וליטול ממנו סוס בריא וחזק בכמה אלפי לירות שקיבל מידי פנחס הרמן הצדיק הגמור, נטל את הסוס במושכותיו והלך ועמד בחצר בית הכנסת, ממתין לשעת מנחה. כשבאו תושבי העיר להתפלל מנחה, כמעט פרחה נשמתם מרוב שחוק. סוס זה מאין בא? חייך לייב ולא גילה את סודו אלא הניד בראשו ואמר: בואו נתפלל מנחה ולאחריה נלך ונשיב נפשו של שמשון ידידנו.
תיכף לאחר המנחה יצאו כל המתפללים ושמו פעמיהם אל בית שמשון ברמן, ואריה והסוס מובילים בראש. באו הביתה ועמדו וקראו מן החוץ: רבי שמשון! מזל טוב! סוס חדש בא לעיר!
ושמשון אינו זז ממיטתו. יצאה גיטל החוצה וראתה את הסוס, ונפלה מתעלפת מרוב אושר. נחלקו תושבי העיר לשתי סיעות: אלו עמלים להשיב רוחה של גיטל ואלו נוטלים את הסוס, שנבהל מרוב ההמולה ונתן קולו בצהלה רמה, ונכנסים עמו לחדר משכבו של שמשון.
משוגע זה, לא נחה דעתו עד שכתב לו לייב השמש כתב מתנה והעניק לו הסוס לקניינו הגמור מכאן ולעולם. קפץ ממיטתו, התעטף בטלית והניח תפילין ונתן קולו בתפילת שחרית בקול ובנעימה.
ומאז אותו יום, בכל בוקר בטרם מתחיל שמשון בחלוקת החלב, הוא מוביל את עגלתו מהלך רב עד ביתו של פנחס הרמן, מצליף בסוס עד שיצהל, וזועק קול גדול: "להרגני אמרת, אה רוצח!, הריני חי וקיים!", ורק אז מתחיל בעמל יומו.
