מן הטובות שהיטיב עימי הזן ומפרנס ומכלכל לכל היא השתלבותי בענף ההרצאות המפותח ביותר בארצנו הקטנה. כידוע לכל בר בי רב מנהג ישראל קדושים הנקוט בכמה וכמה קהילות של מבלי עולם, להתכנס מעת לעת במקומות מושבותיהם ליום או יומיים של דיוני עומק בעניין מסויים ובכלל זה להאזין למדברותיהם של איזה חוכמולוגים שמרצים בעניין מסויים שהם מבינים בו, תודה להשי"ת גם לי מזדמן מעת לעת לשלוח ידי במלאכה מעין זו.
לפני זמן מה פנה אלי טלפונית איש זר בעל קול סמכותי ואחראי והזמינני להופיע בפני ועד עובדים של חברה גדולה שמתכנסת ליום עיון בנהריה הרחוקה. מובן שהסכמתי בחדווה ואף שמחתי על ההצעה. בקול רועד נקבתי שכרי ולתדהמתי האיש לא רק שלא עמד על המיקח אלא עוד הוסיף מדיליה על ההצעה, מה שהדליק בקרבי נורה אדומה זעירה שמייד כבתה מעוצם הדיצה על העסקה הטובה שסגרתי.
כעבור יומיים צלצל המזמין בשנית. הוא רוצה לדעת מה בדיוק תכלול ההרצאה. טרחתי ושלחתי לו בפקס ראשי פרקים, דגשים ומראי מקומות. הוא שב אלי עם הערות והארות, דנו קצרות ונפרדנו כידידים במטרה לשוב ולהיפגש בהרצאה עצמה שיועדה לחודש ימים לאחר מכן, היינו באחד מימי השבוע החולף.
חסרון אחד שהתעורר בעסקה המוצלחת היה העובדה שנדרשתי להגיע למקום בכוחות עצמי וללא שירות הסעה. עבורי, המואס בנסיעות ארוכות, זה אכן היה חסרון גדול אולם התנחמתי ביתרונותיה האחרים של העסקה, סברתי וקיבלתי.
ביום המיועד נכנסתי לאוטו ויצאתי למסע הארוך. גשם שוטף כסה את הארץ והנסיעה קשתה עלי מאוד. עוד יותר מכרגיל. מובן שנפלתי לתוך פקק תנועה ארוך וממושך שהעלה בי תהיות על עצם כדאיות העניין כולו. השתרכתי באיטיות, פגוש אל פגוש צפונה כשאני כמעט מתחרט על עצם הסכמתי לנסיעה העצמאית, תחושה שהתעצמה בצורה משמעותית כשאחד הצמיגים החל לפתע להשמיע קולות קפיצה וחריקה שהתבררו במהרה כתקר בצמיג, כאילו רק זה מה שהיה חסר להשלמת התמונה. אחרי תיקון ממושך של התקר, בגשם שוטף ובתנאים איומים, שבתי ונכנסתי למכונית והמשכתי בנסיעה מהירה לעבר היעד, שנראה עתה עצוב ומאיים מאי פעם.
היום החשיך כשהייתי בפאתי נהריה. עיר יפה, יש לומר. מצאתי את המקום די בקלות, מצאתי חנייה נאותה, החניתי את המכונית ויצאתי בהליכה מהירה לעבר אולם הקונגרסים של בית המלון בו נועדה ההרצאה.
דרך הילוכי הרהרתי בעניין שצובט את ליבי מזה זמן מה. כבר ציינתי שאני מצוי זה מכבר ב'שוק' הזה של מתן ההרצאות ואף נהנה מכך הנאה לא מעטה. כמו בכל התחומים, גם בתחום הזה יש אי אלו עוגמות נפש קטנות שמלוות אותך זמן רב, כמו למשל הרצאה שלא עלתה יפה, שהתגובות לה היו שליליות או שהיא החטיאה את מטרתה. הדוגמה הטובה יותר היא הרצאה שלא יצאה לפועל, בגלל טעות או גרוע מכך, בשל חוסר שימת לב או שגגה הקרובה לפשיעה. כשאדם אינו מופיע לפגישה שקבע והרי דברים כאלה קורים לפעמים, הנפגעים מהעניין הם שניים: הוא עצמו וזה שציפה לו. כשמדובר בהרצאה, המחשבה על אולם מלא באנשים המצפים למרצה וזה מבושש מלבוא היא קשה מאוד. כשהמרצה הוא אתה עצמך זה מחריד ממש.
מקרה כזה אירע לי, לצערי, לאחרונה. למרות שהסיבה לכך שהוא קרה היתה טובה ומצויינת, זכרון ההרצאה ההיא שלא התקיימה נותר צרוב בי ועלה במוחי בעת שצעדתי לעבר בית המלון.
לפני שלושה חדשים, בעיצומו של בין הזמנים קיץ תשס"ה, הוזמנתי לשמחתי להופיע בפני טובי בני התורה נ"י בכמה וכמה 'קעמפים' של הישיבות הק'. כל ההופעות נועדו לאותו שבוע בדיוק. מה שעוד נועד לאותו שבוע בקירוב היה מועד לידת בתי שתחי', כך שעוד בשלב ההזמנות עדכנתי את המזמינים בדבר השמחה שממשמשת ובאה, והודעתי להם כי עליהם לקחת בחשבון אפשרות שלא אוכל להגיע בשל הלידה.
תכלית דבר, הלידה נפלה כמצופה בדיוק ביום בו הייתי צריך להיות בצפון, בשתי הופעות יקרות ויום לפני עוד הופעה בצפון בפני ישיבה שלישית. בעוד לשתי הישיבות הראשונות הודעתי בעוד מועד על הביטול, לישיבה השלישית התרשלתי ולא הודעתי. אפשר שההתרגשות הגדולה גרמה, אפשר שסיבות אחרות, אין זה מן העניין. בני הישיבה הק', ישיבה גדולה ומפורסמת של בעלי תריסין שלצורך העניין נקרא לה ישיבת ברנוביץ', נפגעו אנושות. בשיחות שקיימו איתי לאחר כמה ימים הם תיארו בפני את אכזבתם של בני הישיבה באותו ערב אומלל, ועוד יותר את תסכולם וזעמם על כך שלא ניתן היה להשיג אותי ולשוחח עימי. הם באמת כעסו מאוד.
צער רב הצטערתי משרשרת האירועים הזו ובמשך תקופת מה גם חיפשתי דרכים לפצות את הנעלבים, עד שבמרוצת השבועות והחגים הדבר כמעט ונשתכח מליבי לגמרי. עכשיו, כשהייתי בדרכי להרצאה אחרת, ודווקא ללא איחור או עיכוב בזמנים, עלה שוב בליבי זכר המקרה ושוב חשתי צביטה קטנה בלב וצורך במחשבה יצירתית על פיצוי הולם לבני הישיבה על הפגיעה שפגעתי בהם.
בתוך כך הגעתי אל בית המלון. נכנסתי פנימה, פשטתי את מעילי, פניתי לכאן ולכאן ושאלתי היכן מתקיים יום העיון. הפקיד הראשון לא הבין על מה אני מדבר והפנה אותי לחברו. גם הוא לא ידע וכבר חשבתי שטעיתי במקום ושלחתי יד לעבר הטלפון, אבל אז הגיע איש שרות בכיר וכשחיוך על שפתיו הפנה אותי לקומה התחתונה, אל עבר אולם הקונגרסים הגדול. ירדתי למטה, אפסנתי את מעילי, סידרתי בראשי שוב את ראשי הפרקים להרצאה, פתחתי דלת גדולה ונכנסתי מדודות לאולם.
הוא היה ריק. על הבמה נפרשה, מצד לצד, כרזה ענקית: "לקובי באהבה, מהחבר'ה בישיבת ברנוביץ'".
