פעם לא הבנתי את ההבדל בין דשא למחטי אורן יבשים.
היטב הכרתי בירקרקותו של הדשא, עמו הייתי נפגש בעיקר על מורדותיו המוריקים של הר הרצל שעמד בין שכונת מגוריי לשכונת לימודיי. לו ידע החוזה הזעוף שבית עולמו ישמש לא יותר מנקודת ציון עבור ילדי תלמוד תורה בית וגן להקים סביבו את מחנותיהם – ספק אם היה מתעקש כל כך על הפגישה עם הסולטן הטורקי; בכל מקרה, זה היה הדשא.
את מחטי האורן פגשתי ונקשרתי בהם לאהבה אותם מאוד לא הרחק משם. בלב שכונת בית הכרם הירושלמית, מרחק נגיעה מככר דניה, בין מגרש הטניס של בית הספר יפה נוף למרכז המסחרי הקטן של רחוב הארזים, שכן בית מידות ישן ומוזנח שענה לשם היומרני "בית ההבראה נוה משה מיסודו של ועד הישיבות בארץ ישראל". בניין גדול שניצב במרכזה של חורשת אורנים קטנה, זרועה כולה מחטי אורן ומוקפת בגדר הרוסה שגם אוטובוס קומותיים יכול בנקל לדלג מעליה. בית ההבראה הזה, שהיה פעיל בחודשי הקיץ, שימש בית הארחה לרבנים קשישים וללמדנים חלושים, שהיו פוקדים את שעריו מחזור אחרי מחזור לשבוע נופש בודד באדיבות ארגון הגג של הישיבות, ועד הישיבות בארץ ישראל. כיון שאני לא הייתי לא רב קשיש ולא למדן, שלא לומר למדן חלוש, מה לי ולבית ההבראה הזה? ובכן, את בית ההבראה הזה ניהלו במשך שנים סבי וסבתי המנוחים, זוג פנסיונרים שעשו מלאכתם נאמנה זה בחשבונותיו וזו במטעמיה, והיו מתגוררים במקום כל עונת הקיץ. שבוע לאחר חג השבועות היו עוקרים לשם ויום אחרי סוכות היו שבים לביתם לעשות בו חורף ירושלמי ארוך וקר עד שנשמע שנית קול התור המורה על פתיחת בית ההבראה.
זה היה בעיני המקום היפה בעולם. עד היום כשאני חושב על שלווה, אני רואה מרבד של מחטי אורן ושומע רעם מרוחק של חבטות טניס. כבן יחיד להורי וכנכד ראשון לסבי הייתי מבלה במקום שעות. חוץ מרבנים ידועי שם שזכיתי להכיר בילדותי בתוך הבית פנימה, הכרתי בחצר גם עולם שלם של צמחיה, מקומות מסתור, עצי עד עתיקים, חתולי רחוב וכדורי טניס תועים לרוב.
כאמור, היה בית ההבראה פעיל בחודשי הקיץ ברוטו, כלומר, החל מתום האביב ועד לעומקו של הסתיו. קבוצות קבוצות של נופשים היו מגיעים מידי שבוע, מחזור לגברים ומחזור לנשים לסירוגין, ונהנים ממה שהיה למקום להציע.
כיון שכבר הזכרנו את מה שהיה למקום להציע, ראוי לעיין קמעא בהצעות אלה. ובכן, חדרי הפנסיון הישנים היו נקיים ללא דופי ומסודרים לשניים עד שלושה נופשים בחדר, בזירת העינוגים הציע המקום את חורשת מחטי האורן שהיתה זרועה בשולחנות מתכת מוכתמים בשרף עצים טורדני ובזירה התרבותית – בית כנסת זערורי וספרייה צנועה של ספרי קודש. אפס, תפארתו של המקום היתה על ההיצע הקולינרי העשיר שהוא סיפק. צוות טבחיות שפעל תחת שרביטה של סבתי היה מזרים לחדר האוכל כמויות אוכל שהיה בהן כדי להבריא בית חולים שלם. עוד בשר הצהריים בין שני הסועדים וכבר החלו ההכנות לקראת ארוחת הערב, שגם היא היתה כמובן בשרית לעייפה, והכל מורכב ממאכלי גורמה משובחים. אין לדשעת אם אכן הבריאו האורחים בבית ההבראה הזה, שלא היתה בו בריכה ולא מכון כושר ואפילו השירותים היו משותפים לקומת דיירים שלמה, אולם מה שברור הוא שכולם קיבלו יפה במשקל.
חג הסוכות היה המבשר הרשמי של תום עונת הפעלתו של בית ההבראה. בעוד הקיץ כולו הוקדש לנופשים בודדים, בחג הסוכות היו באים למקום זוגות, שגם ביניהם היו רבנים ידועי שם ואישי ציבור ידועים, שהצד השווה בכולם היתה העובדה שזה מכבר הם עברו את גיל שמונים. מספר השנים המצטבר של כלל האורחים בחג הסוכות עמד לדעתי על למעלה משלושת אלפים שנה, מה שמביא אותנו כמעט אל תקופת הסוכות המקורית, של היציאה ממצרים. ולמרות זאת, שקק המקום חיים בחג, בשל המוני הילדים והנכדים שפקדו אותו, כדי לבקר את אבותיהם ולשמח עליהם את חגם. סוכה רחבת ידיים היתה נבנית, אליה היו זורמים הנופשים ואורחיהם והאוירה היתה עליזה כל כך עד שכשאני מתגעגע לימי הסוכות בילדותי איני יודע למה אני יותר מתגעגע: לסוכה הביתית, המשפחתית והמקושטת, או להפנינג הגריאטרי של בית ההבראה. בית הכנסת הקטנטן היה מתמלא מפה לפה מיומו הראשון של החג ועד ליומו האחרון והצפיפות היתה יוצרת אפקט של יער ירוק שנגרם בשל הלולבים, האתרוגים, ההדסים והערבות שבידי המתפללים. מרוב צפיפות, היו מתארגנים לעיתים מניינים גם מחוץ לבית הכנסת, ופעם היה אפילו מניין בסוכה עצמה.
ביום השביעי של סוכות, יום "הושענא רבא", המתפקד בארצנו גם כערב שמחת תורה, היתה תוגה נופלת על המקום. היום הזה, חוץ מהיותו ערב חג, יש לו גם מעמד משל עצמו. בהושענא רבא מתנהגים יהודים חרדים כמו במעין יום כיפור. זהו יום שבו מתפללים לגשם ולפרנסה, סועדים סעודת חג ונפרדים מהסוכה. ככזה, למרות היותו חלק בלתי נפרד מחול המועד, הוא נחשב ליום ללא ביקורים. קודש לבית ולמשפחה.
בית ההבראה היה נשטף ביום הזה בדממה מעיקה, שעתידה להתגבר בערב, עם התקדש שמחת תורה, השמח בחגי ישראל. שמחת תורה הוא חג של ילדים, של צעירים. בתי הכנסת שבכל אתר ואתר הופכים להיות מוקדי שמחה וריקודים עד השעות הקטנות של הלילה, תיאור שקשה מעט להחילו על קבוצת קשישים שבקושי נעים המכונסים ב"בית הבראה" מבודד. כיון שכך, החליטו הגבאים, בראשות סבי והגבאי הראשי זליג סלונימסקי, עוד בשנותיו הראשונות של המקום, לבטל את שמחת תורה. כלומר, לא לבטל לגמרי, אלא לסיים את מחזור הנופש יום אחד קודם לכן ולשגר את הנופשים בחזרה לבתיהם ביום הושענא רבא. ילכו איש לביתו וישמחו עם בניהם ובנותיהם.
זליג סלונימסקי, הגבאי, לא היה בין נופשי המקום. הוא היה קשיש חביב, מתושבי שכונת בית הכרם, שנקשר למקום כתוצאה מהשנים הארוכות שהוא שכן בשכנותו עד שהפך לגבאי בית הכנסת. בחודשי החורף הארוכים היה זליג מתפלל בית הכנסת הגדול בשכונה ואילו בקיץ היה מעתיק את מקום תפילתו לבית ההבראה ואף מנהל את ענייני בית הכנסת. אומרים, שגם בחודשי החורף היה זליג מגיע למקום מפעם לפעם, פותח את השער הכבד במפתח שהפקיד בידיו סבי, ובודק את ספר התורה, שלא ייגנב חס וחלילה. עם השנים הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהמקום. למעשה, הוא היה האחראי הכמעט בלעדי לתפעולו של בית הכנסת הקטן, שתפקד כמוסד בתוך מוסד. על פיו יישק כל דבר.
ההחלטה שקיבלו סבא וזליג לא היתה חד משמעית. בכל שנה, עם תחילת חג הסוכות, היתה הסוגיא הזו נפתחת מחדש: נשארים בשמחת תורה או לא? כל שנה היה מתקיים ויכוח שהיו מועלים בו אותם טיעונים בדיוק, ודרך קבע היתה מתקבלת אותה החלטה: לא נשארים. איש לא בא לכאן כדי לסבול ולהתענות. טוב שישובו כולם לביתם.
כך היה גם בשנה ההיא שבה מסופר, התקיים הדיון הותיק בתחילת החג, ונפלה ההחלטה הגואלת על ביטולו של חג שמחת תורה. אלא שביום הושענא רבא עם בוקר נפל דבר שעתיד היה לשנות את ההחלטה הזו.
בין הנופשים באותה שנה היה גם זוג אורחים מחוץ לארץ, קשיש עשיר שעמד בקשרי ידידות עם הנהלת ועד הישיבות, בעלי המקום, והוזמן על ידם לעשות את חגו, הוא וזוגתו, בבית ההבראה. בבוקר הושענא רבא, נזכר פתאום מארחו שלאורח הטרי אין היכן לבלות את חג שמחת תורה, מיהר לדון בעניין עם סבי עד שבשעת בוקר מאוחרת התקבלה ההחלטה: נשארים לשמחת תורה. מערכת הכריזה הפנימית בישרה את דבר השינוי לכל האורחים, והללו הניחו מידיהם היגעות את המזוודות והבגדים המקופלים, ומיהרו לנצל את השעות שנותרו עד כניסת החג למנוחה ולארוחה.
כדי שלא להשאיר את סבי וסבתי לבדם בחג, הוזמנו גם אנו, הוריי ואנוכי, לעשות את חג שמחת תורה בבית ההבראה. עבורי, ילד בן 10, זו היתה אטרקציה גדולה. שמחת תורה הוא חג של ילדים. הם עומדים אז במרכז, דגליהם בידיהם, והכל סביבם. והנה, בעוד בבית הכנסת שלנו מעט מבוגרים אמורים לשמח הרבה ילדים, הרי שבבית הכנסת שאני עתיד לשהות בו אהיה אני הילד היחיד, ועשרים זקנים יתאמצו בכל כוחם הדל לשמח אותי. בשעות אחר הצהריים המוקדמות כבר התייצבנו בשערי בית ההבראה ובליבי חיכיתי כבר ליום הראשון ללימודים שאחרי החג כדי שאוכל להתגאות לפני חבריי ולספר להם על החג הקסום שעברתי כבן יחיד בבית הכרם.
עם התקדש החג התכנס הקהל כולו לתפילת ערבית בבית הכנסת הקטן. האוירה היתה מרוממת. בהיעדרו של זליג סלונימסקי, שהלך כבכל שנה להתפלל בית הכנסת הקבוע שלו, ניהל סבי את העניינים כשאני עומד לידו ומסייע לו וחיוך גדול נסוף על פניי. שמחתי. אני זוכר ששמחתי.
הוא 'מכר' את הזכות להקריא את פסוקי "אתה הראת לדעת", ואז, לאחר שנאמרו הפסוקים, נתן את האות בידו וזקן המתפללים ניגש לפתוח בחגיגיות את ארון הקודש ולהוציא את ספר התורה. תוך שירת הפסוק "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה", הוא משך באחת את הפרוכת, ופתח את שתי הדלתות.
הארון היה ריק.
דממה השתתרה בחדר הצפוף. סבי החניק זעקה. הוא היה חיוור כקיר. קשיש אחר ספק כף בתדהמה. אפילו סבתי, שהיתה בעזרת הנשים, נזעקה למטה כדי לדאוג שכולם יהיו בסדר ושאיש לא יצנח פתאום וימות מבעתה.
ארון קודש ריק דומה לבית חזה שאין בו לב. כאילו פתח מישהו בחגיגיות ארגז של מטמון ולא מצא בתוכו דבר.
"גנבים", זעק טייטלבוים הזקן. "לא מתביישים! ספר תורה!"
התדהמה חייבת היתה לפנות את מקומה לפתרון מעשי, מאחר והשעה היתה מאוחרת. מחוסר ברירה, הוחלט בקול נכאים ובמועקה כבדה לצעוד רגלית אל בית הכנסת השכונתי. הרי לא ייתכן שמצוות הקפות של שמחת תורה לא תקויים רק בגלל שבן בליעל מצא לו זמן לגנוב את ספר התורה דווקא היום.
הראית מימיך קורא יקר אורחת רבנים ורבניות קשישים משתרכת לאיטה בלב רחוב ישראלי חילוני הומה בלילו של חג?
בית הכנסת השכונתי היה מרוחק אמנם מהלך שני רחובות בלבד, אולם בשל מניין השנים המצטבר לקח הטיול כמעט שעה. איש לא דיבר במהלך הדרך. אם אני זוכר נכון, אפילו קול בכי חנוק נשמע ברקע. סופו של דבר הגיעה התהלוכה אל בית הכנסת. הקסתר הראשון שניבט מתוך בית הכנסת היה של…סלונימסקי הזקן. הוא היה עסוק בלפזז ולכרכר סביב ספרי התורה כשהשגיח פתאום במשלחת העושה את דרכה פנימה. צמצם לרגע את עיניו הזקנות וכהבין מי הבאים, נפל ארצה מתעלף.
זה היה החג האחרון. בשנה שלאחר מכן כבר לא פעל בית ההבראה. חודש בלבד אחרי החג החליטו לסגור אותו. כשהגיעו סבי וסבתי עם המפנים לארוז רהיטים וחפצים, ניגש סבי בכאב גדול אל ארון הקודש ופתח אותו לרווחה. הוא כמעט נפח את נשמתו מבהלה. ספר התורה נח בארון כאילו לא נלקח משם מעולם. אותו ספר, עם אותו מעיל ואותם פעמונים ואותם רימונים. הוא עדכן כמובן את הנהלת ועד הישיבות ואפילו את המשטרה ואט אט נשכח העניין מהלבבות; אולם התעלומה הזו לא הפסיקה להטריד אותו אפילו יום אחד עד למותו.
בכל שבוע יש לי הכבוד להשתתף בתכנית הרדיו המצויינת של רעי ג'קי לוי "עופות לילה ירושלמיים" בגלי צה"ל, במהלכה מספרים אורחים ומאזינים סיפורים. כל שבוע בנושא אחר.
לפני שנה, שודרה תכנית בנושא שמחת תורה. לאחר שסיימתי את הפרק שלי, המשכתי להאזין לסיפורי האחרים. הם היו מרתקים.
המאזין השלישי ביקש לספר סיפור שקרה לו במלחמת לבנון. הוא היה חייל בסדיר שנזרק, יחד עם חמשה מחבריו, למוצב מבודד בפאתי צידון. הימים היו ימי תשרי, וחג הסוכות תפס אותם לכודים במוצב, מחכים לפקודת התקדמות ובלא יכולת לזוז. את סוכות, הוא סיפר, הם עוד העבירו איכשהו בסוכה מאולתרת. כשהגיע שמחת תורה, הם שקעו בדיכאון. רחוק מהבית רחוק מהלב, ללא דגלים וריקודים, וחמור מכל, ללא ספר תורה לקרוא בו ולרקוד איתו וסביבו.
"פתאום", הוא מספר, "שעה לפני התקדש החג, מופיע משום מקום חבר לפלוגה, חייל שנפצע קל יומיים קודם לכן ופונה לקבל טיפול, קופץ מג'יפ אזרחי ישן וגורר אחריו ארגז אוכל ו…ספר תורה! לחברים המופתעים הוא סיפר שבעת ששהה בביתו, אחרי שפונה במסוק, הוא הרהר לפתע בחברים שתקועים שם למעלה, ובלי לחשוב פעמיים הוא ארגן ארגז אוכל, נטל ספר תורה מסבו שהיה גבאי של 'איזה בית זקנים ריק בבית הכרם' והסכים להשאיל לו ספר תורה, תפס ג'יפ של חבר ועלה צפונה". את שמחת תורה הזה, סיים המספר, לא אשכח לעולם. זה היה כאילו יד משמים שלחה לנו את כל אביזרי החג. וזה היה שמח! אתם לא יכולים לתאר לעצמכם.
"זיידע", אני קורא לסבי שכבר לא איתנו עשרים שנה, "איפה אתה? יש לי סיפור טוב לספר לך". גם סבתא כבר איננה. אפילו הבניין הישן כבר נותץ ועל חורבותיו הוקם בית ספר. נותר רק הסיפור.
