ימים ספורים לפני הכרעת הבוחר אני מבקש לשים נפשי בכפי ולכפור כאן באחת מהנחות היסוד הכי מבוססות והכי נשמעות במערכת הבחירות הזו, היא ההנחה שאלו ״הבחירות הכי משמעותיות והכי גורליות בתולדות ישראל״
לא. הן לא.
במידה מסויימת הן אפילו הכי פחות משמעותיות בתולדות ישראל, ודווקא בגלל המצב החמור והדיכוטומי שקודם להן. דווקא בגלל שהמצב הזה הוא כזה שדורש, לכאורה, הכרעה – דווקא משום כך אין בהן משמעות. הן לא תשגנה שום הכרעה, תהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה. הדעת נותנת, לכאורה, שבמצב של תיקו נוקשה בין גושי, כל מה שצריך זו הכרעה, נכון? זה מה שיפתור את העניין! אבל האמת היא בדיוק הפוכה. במצב של מאבק בין גושי שקול, כשיש רק שני צדדים יריבים וכל צד שם את כל כולו, וכבר אין אפור מטושטש רק שחור ולבן – אין שום אפשרות להכרעה. הכרעה יכולה להיות אפקטיבית במצב שבו הצדדים היריבים פתוחים לאופציה של הכרעה ומקבלים עליהם את כללי המשחק. זה קורה במצב של התמודדות פוליטית רגילה. במצב הנוכחי, אין סיכוי שניצחון של צד אחד ירגיע את הארץ המדממת מפני ששני הצדדים מרגישים שהם נלחמים על חייהם, וגם אם כלפי חוץ תתקבל ההכרעה – ואני בטוח שכך יהיה, שום אלימות חס ושלום לא עומדת על הפרק משום צד – זה לא יעשה שום דבר לליבת הסכסוך. במצב כזה שום צד לא יקבל הכרעת רוב שגם אם תתרחש, היא תהיה ברוב זעום. אנחנו נמשיך להתכתש ולריב והשסע הישראלי ימשיך לדמם ולגבות מחירים. יש לך סיבה עקרונית.
הסיבה היא זו: הסכסוך הפנים ישראלי לא קשור לפוליטיקה. פוליטיקה היא חלק ממנו. חלק חשוב ועקרוני, אבל לא היא סיבת הסכסוך ולא בזירתה הוא מתרחש. היא בעיקר פועל יוצא ממנו. הסכסוך שלנו הוא סכסוך מהותי, טבעי, צפוי, חלק מתהליך. הוא קשור לדמוגרפיה, לצביון, לאמונות ודעות, לשבטים ובעיקר – לזהות. הוא סובב סביב השאלה מהי ישראל ומיהו ומהו ישראלי ואלה שאלות גדולות יותר מאשר השאלה האם שר הנגב והגליל יהיה אופיר כץ או תהיה אפרת רייטן. המחלוקות האמיתיות בחברה הישראלית מתרחשות מחוץ לכנסת ומחוץ לממשלה. תוצאות הבחירות רק משקפות אותן, וברוב המקרים, בגלל עסקי קונסטלציה פוליטית, גם זה לא. תחשבו על זה: האם נצחון מוחלט של מחנה הקואליציה ירגיע את חרונו של מחנה האופיזיציה החרד משינוי פניה של המדינה? ירגיע את חששו מפני המדרון החלקלק בעיניו? האם נצחון מוחלט של האופוזיציה לא יצית חרון דומה בקרב הימין שרואה עצמו כרוב?האם ממשלה צרה של מחנה השינוי תוכל למנוע את התעצמות הימין והכוחות המסורתיים והשמרניים? בוודאי שלא. זה כמעט לא קשור לכוח פוליטי ולחקיקה. השאלות שקורעות את החברה הישראלית הן שאלות שמוכרעות ברחוב ובמערכת החינוך, בבמות יום העצמאות ובתיאטרון ובצבא ובשוק ההון ובכותל ובמצעד הגאווה ובשוק רמלה לוד ובבית המשפט. לא בוועדת הכספים ובוודאי שלא במליאה. כמובן שלחלוקה הפוליטית – שכל כולה עניין של כסף ומשאבים, כמובן – יש תפקיד מכריע. תפקיד מכריע בקצב השינויים והתמורות. לא במהות שלהם ולא בעצם קיומם.
והמחלוקות האלה בכלל לא מוכרעות ולא צריכות להיות מוכרעות. הן מתנהלות והן צריכות להמשיך ולהתנהל. וככל שהמערכת הפוליטית תהיה מנותקת מההתנהלות הזו כן ייטב. היא רק מפריעה. אין כמעט שום שאלת יסוד שקורעת את ישראל כיום שהחלטת רוב בכנסת יכולה לה. אם היו כאלה, אזי כבר מזמן הן היו מוכרעות כי יש רוב בכנסת לכמה וכמה מסוגיות הליבה, גיוס בני ישיבות למשל. אז למה הן לא מוכרעות? כי התיקו הגדול של ״הם ואנחנו״ יכול להן ומנצח אותן. הוא הרבה יותר חזק. ובו צריך לטפל ואותו צריך לפרק. אבל לא באמצעות הפוליטיקה ולא באמצעות פוליטקאים, כמובן, ככי הם רק חיים ממנו וניזונים ממנו.
ישראלי נורמלי ובעל לב, ישראלית נורמלית ובעלת לב, שקצה נפשם בחיים בתוך זירת קטטה מגעילה, גם אם הם אינם נוטלים בה חלק, צריכים ללכת ולהצביע כאוות נפשם אבל להתפלל לתוצאת תיקו מעצבנת כפי שהיתה עד עתה. כזו שתנציח את הכאוס והבלגאן. כזו שתפיל את האסימון הגדול שאומר: זה לא קשור לפוליטיקה. זה לא קשור לפוליטיקה. זה אנחנו. העם. החכם פי מאה מהפוליטיקאים. אנחנו נביא את השינוי והריפוי. נבין שזה המצב וכך הוא הולך גם להמשיך ואנחנו צריכים לעשות דברים כדי לחיות פה בלי טירוף ההתקוטטות ברקע. נעשה את זה בשלטון המקומי, בתקשורת נורמלית ומאוזנת, ברחוב, ברשתות החברתיות, בספורט, בבתי הכנסת, בהתארגנויות חברתיות, בצבא, בכיכר העיר, במסעדות ובשוקי אוכל, במתנ״סים ובהקפות השניות. ודי עם המילה הדוחה הזו ״מנהיגים״. מה אנחנו: המון מונגולי הנושא עיניו לחאן? כבודם של הפוליטיקאים במקומם מונח. יחוקקו ויתקצבו. אין הדבר תלוי אלא בנו. את הריפוי הישראלי נביא אנחנו, בלי קשר לפוליטיקאים וכן. גם בלי קשר לתוצאות הבחירות.
