מול הפגנת הכח המרשימה שהציגו גופי הימין בירושלים, נולד השבוע כח פוליטי חדש שכבר זוכה להתעניינות תקשורתית בלתי פרופורציונלית להשלכותיו בפועל. שר התיירות אמנון ליפקין שחק הודיע, כי אם יועברו הכספים המובטחים לרשת החינוך של ש"ס יפרשו הוא ומפלגתו מהקואליציה של ברק.
בכך הופכים חברי המרכז לחברים של כבוד ברשימת הש"סופובים המונה כיום את שינוי הדוממת, וחלקים ממר"צ וישראל אחת. אלא שחברי המרכז יצאו מהארון מאוחר יחסית, רק לאחר שהוברר להם סופית כי זוהי הנישה הפוליטית היחידה בה יש עדיין מקום להתבלט ולזכות בהגדרה עצמית נאותה.
מה שקרה למפלגת המרכז, הוא תהליך פשוט בתכלית. בהיעדר קו מנחה בנושאים המדיניים והחברתיים ואמירה ברורה בנושאים שעל סדר היום הציבורי – הצליח קולו הבודד של רוני מילוא, מחזיק תיק החרדים במפלגה, להשתלט על הוואקום הרעיוני ולמקד את הדיון בנושא האמיתי, מלחמת החורמה נגד הצלחתה של ש"ס.
התהליך העצוב הזה מוכיח שוב כי ללא אמירה קיצונית בנושא לוהט כמו זה, לא ניתן להוביל התארגנות פוליטית בישראל. במילים אחרות, הצהרתו של ליפקין שחק פסלה אותו אוטומטית מלהוות מרכז פוליטי. בחוסר כשרונו הפוליטי הוא דחק את עצמו לפינה הנידחת של המפלגות שהמצע שלהן הוא בעצם מצעה של ש"ס, בתוספת איקס גדול על כל סעיף מסעיפיו.
המרכז הפוליטי בישראל מוסמס והוזנח בידי חבורה שחלקה קיצונים וחלקה אנשים ללא אמירה פוליטית כלשהי. מרכז אינו לא זה ולא זה אלא גם זה וגם זה. ובעצם, ראו לציין כי יש בישראל מפלגת מרכז נכבדה. היא מונה שבעה עשר מנדטים וקוראים לה ש"ס. היא בוחנת כל נושא פוליטי בצורה עניינית וללא דעות קדומות, היא "שייכת" במידה שווה לשני הגופים הפוליטיים העיקריים והיא היחידה שמעמידה במרכז סדר היום הלאומי בעיות חברה ודת ומדינה.
מפלגת המרכז, כמו שינוי וחלקים ממר"צ, מנהלת מלחמת מאסף על הרלוונטיות שלה. גם אם נקבל חלק מטענותיה בדבר הלגיטימיות של ש"ס, היא יוצאת רע מאוד. כי בכל מקרה, עדיף שכל השכונה תעסוק במידת הלגיטימיות שלך מאשר שאתה עצמך תצטרך להוכיח את הרלוונטיות שלך.
