תשעים וארבע שניות בערך חלפו מהרגע שבו פורסם התחקיר הראשון על נסיעותיו של נתניהו לחו"ל ועד שבעיתון כבר היתה קוביה גרפית מעוצבת סביב המונח "ביבי טורס", לידה מטוס בתנועתו, והיא עיטרה כל ידיעה, דיווח ואפילו טור בנושא. למן אותו רגע, כבר לא משנה מה יעלה בסופה של הפרשה הלא-גדולה הזו: ללקסיקון הפוליטי כבר הוחדר מונח חדש, "ביביטורס", והוא יישאר שם, כמנהגם של מונחי לקסיקון, לעד ולנצח נצחים. (או עד שיבוא אחד טוב יותר באות ב').
ביביטורס מצטרף לעוולה אחרת, שאף מזינה אותו באמצעים אסוציאטיביים, "ראשונטורס". בתיק ראשונטורס, כידוע לכל דרדק, עדיין לא קורה שן דבר משמעותי, אבל המונח כבר נטבע והוא מאייש בכבוד את המשבצת של האות ר'. גפם בעוד ארבעים שנה, כשכבר לא יהיו עיתונים כתובים בכלל ותכניות האקטואליה היחידות יהיו קודי עדכון קצרצרים בסימני ג'אווה, גם אז יידע כל אחד להיזכר בביביטורס ובראשונטורס ולספר על שניים שהיו נוסעים, אוהו נוסעים, ושהיה סביב זה בלגאן גדול.
זהו, כמובן, פשע מתועב, לא פחות. הוא חורג, לטעמי, מהדיון הרגיל, החשוב מאוד אף הוא, על חילולה המחפיר של חזקת החפות במקומותינו. כאן זוהי כבר קומה אחת גבוהה יותר. הלהיטות התקשורתית הרגילה, הולכת כאן צעד אחד קדימה. שום אצבע לא רועדת על שום מקלדת, שעה שמישהו הוגה איזו הברקה ניסוחית די לא מבריקה ומתבקשת, יש לומר, ובצעד הקטן הזה הוא מחסל למישהו אחר קריירה וחיים. איש לא יזכור בעוד זמן מה את ענייני הנסיעות של ביבי. כולם יזכרו את המונח "ביביטורס".
האמת שזה מתחיל מוקדם הרבה יותר. אלף פעמים נשבעתי לעצמי שלא אשתמש במונח אותו אני עומד לנתח כאן, אולם לחיזוקה של הטענה אי אפשר שלא. מדובר ב"כלנתריזם". מונח פוליטי-ישראלי עבש ומלוכלך, שנועד לתאר מצב של עריקות פוליטית ממפלגה למפלגה יריבה. למה כלנתריזם? לא תאמינו. על שמו של רחמים כלנתר, חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם המפד"ל בשנות החמישים, שחבר לראש העיר דאז איש מפא"י גרשון אגרון בתמורה לתפקיד סגן ראש העיר, ובכך הציל אותו מניסיון הפלה שבוצע על ידי מפלגתו שלו, המפד"ל. מאז ועד היום הזה, עריקה היא "כלנתריזם". ולמה מלוכלך? מפני שיום אחד נפגשתי בעבודה עם מפיקה אחת, חכמה ומוכשרת, שבאחת השיחות בינינו עלתה העובדה ששם משפחתה המקורי הוא כלנתר. רחמים? שאלתי. כן, היא ענתה בחן. סבא זכרו לברכה. ובכן כן, זה רחמים ההוא כמובן, ולא. היא לא עושה עניין גדול מהמונח שקרוי על שמו, רק צוחקת עליו בחדוה.
אני לא צוחק. פתאום הבנתי שאיש חי שכל פשעו הפוליטי היה איזה קשקוש מוניציפאלי בגודל בוטן, שהחליף, מן הסתם, קומבינה בפויילעשטיק או להיפך, שלא ברור האם למעשהו הפוליטי – שאני בטוח שהוא לא היה הגון – היתה איזושהי השלכה מעשית, האיש הזה, הוא ובניו ונכדיו ייזכרו לדראון עולם לא בגלל המעשה עצמו ולא בגלל השפעותיו, אלא מפני שמנוול אחד הגה הברקה לשונית אחת, "כלנתריזם", ומאותו רגע כבר הכל מאוחר מידי. גם אם יימצא בעוד עשרות שנים חבר בקואליציה ברפובליקה הדומיניקאנית שיערוק למפלגת אופוזיציה מקומית, לישראלי שיקרא על כך בעיתון תקפוץ מייד מול העיניים המילה "כלנתריזם".
זה נורא בעיני, מפני שזה מוכיח בפעם האלף עד כמה חמקמקה היא הפסיכולוגיה של ההמונים. לעיתים כוחם של מונח אחד, של משחק מילים בינוני, של הברקה לשונית מטופשת – יפה יותר מאלף קמפיינים. קוראים לזה "קופירייטריזם".
