הגשש החיוור

הגשש החיוור היה של כולם

הערה אחרי מותו של ישראל פוליאקוב (פולי) האהוב ז"ל. צילום מתוך מאקו מתוך ארכיון הגשש החיוור

למדורות שבט ישראליות יש כלל מאוד ברור: הן אף פעם כמעט לא מדורת שבטים. הן רק מדורת שבט אחד, מסויים. אני אישית, נתקל בבעיה הזו יומם ולילה. כמי שלא גדל על סדרות מופת טלויזיוניות ונחשף לתרבות המקומית הקלה רק בגיל מאוחר, אני מוצא את עצמי לא אחת בחדר קטן עם עוד אנשים ואחד מהם מחליט פתאום להביא דוגמה ממערכון ישן של "זהו זה". ברגע ההוא אני מתחיל להזיע, לחפש מפלט, להעביר נושא, להפיל כוס על הרצפה, הכל כדי לא להיתפס בבורות בסיסית. שהרי בחדרים כאלה לא ממש נורא אם אתה לא יודע מי כתב את "התקווה", אבל קצת מביך לגלות שההכרזה "פתו-ח!" לא עושה לך דבר, בהנחה שנולדת וגדלת במדינה הזו. מובן שסיגלתי לעצמי דרכי מילוט ממצבים כאלה. אני כבר יודע להכריז "יוס-ף!" כמו ספי ריבלין ואפילו הכנתי לי, למקרים של פגישות מסויימות בדרום העיר, שורות שלמות במבטא פרסי עמוק שעיקרן "חייל מה נמנם, מה קוראים אותו יעקב יעקוביאן". תאמינו או לא, אני גם יודע, ממש על פה, את שמות עשרת הצדיקים שעלו בעודם חיים השמימה.

אולם עדיין, הבעיה נותרה בעיה. כשפעם בחצי שנה מסתלק מן העולם אמן שהוא אושיית תרבות מרכזית בחיי האומה, החלוקה היא מאוד ברורה: יש את המוני המעריצים שגדלו עליו, על שלל דמויותיו, על מורשתו, על שפתו ויש את אלה שלא. אלה שלא, אני בטוח, עומדים קצת משתאים לנוכח גלי ההערצה שאופפים אמנים מסויימים במותם. קחו איש חרדי מירושלים ותסבירו לו שיש פראזות שלמות שנכנסו לאנשים למחזור הדם שלהם. הוא לא יבין על מה אתם מדברים. נו, הוא יאמר. שחקן. איזה עסק כבר אפשר לעשות מזה.

והנה, כשפולי מהגשש החיוור נפטר השבוע וכבוד גדול עשו לו במותו, וכלי התקשורת הקדישו לו ימי שידור שלמים וכולם ביכו אותו ואת לכתו בלא עת. נחמץ ליבי יחד עם כולם באמת ובתמים. אני בטוח שהרבה יהודים חרדים ידעו על מה מדובר ואף החניקו אנחה קטנה. זה לא רק מפני שפולי היה איש מקסים ומצחיק, טוב, אהוב ומוכשר, אלא בעיקר מפני שלא תאמינו, אבל אנחנו גדלנו על הגשש החיוור.

המוני חרדים יודעים לדקלם בעל פה שורות שלמות של הגשש. דורות אחרי דורות משתמשים במכתמי הלשון הנהדרים. עושים את הצחוק של שייקה, המבטא של פולי והמניירות של גברי. נסו לבצע מדגם פשוט: צאו לשכונה חרדית בבני ברק, היכנסו למכולת וזירקו: "מה שבע?". חמישים אחוז מהנוכחים יגיבו ב: "מה כמה?". על דברתי.

מה היה בהומור הזה של הגשש החיוור שהצליח לאחד סביבו כל כך הרבה שבטים? קודם כל, יש העניין הטכני: הוא היה ברדיו, ולא רק בטלויזיה. לכן הוא היה נגיש. אבל זה, כמובן, לא מספיק. הוא היה מצחיק מאוד, ובעיקר, הוא היה לא גס. צריך לשמוע שוב ושוב את המאגר העצום של מערכוני הגשש החיוור כדי להבין איך עושים הומור מצויין נקי, מחוכם ומרומז. כזה שהדבר הכי גס בו הוא ה"ז בפתח, זרבובית" והמערכון הכי פרוע הוא המציל של ש"ס "כל האברכים ימינה וכל הבתולות שמאלה".

בימים אלה ממש, כשפולי היקר עושה דרכו בין מזנוני הקייטרינג המשובח של גן העדן ומחליף חיוכים עם חברים, מכרים ומעריצים, בטח ניגשים אליו, בין השאר, גם שני אברכים עבדקנים (שהרי בגן עדן, כך אני מאמין, יש הרבה כאלה) ואומרים לו: "שלום עליכם ר' איד. אתה קאלאראשו, נכון? זהו, זיהיתי לפי הקול. יש לך יציקה על הראש, אה? ח…ח…ח…אוי סאי'ז גוט…"

 

 

 

רוצה לשתף את הפוסט הזה?
קובי אריאלי

סטנדאפיסט, מרצה, שחקן ואיש תרבות. נולד בירושלים ובוגר החינוך החרדי. כותב מדור שבועי קבוע ב"ישראל היום", מגיש בגלי צה"ל ויוצר ומגיש תכניות תרבות, פנאי וסגנון חיים בערוץ 24.

עוד כתבות

תפילה

התפילה המרוקאית שלי

אירוח

אירוח לבבי