סיפור אמיתי על עובד זר שהוא בעצם סיפור עלינו.
ב – 22 לאוקטובר אלפיים ושתיים עם בוקר, החרידו שאגות את השכונה. בחורה אחת פיליפינית בוכיה, מלווה בארבעה גברתנים במושגים של מאנילה (מטר ששים ושלוש ושפם), כיתרו את בית הורי אשתי ופוצצו את הדלת בחבטות. בתוך הבית הסתתר באותה שעה חואן, המטפל המסור של חותני, וכסס ציפורניים באימת מוות. בחדר הסמוך, בתוך הארון הישן, בין הקופסא של כלי התפירה לבין קופסת נעליים עם תמונות ישנות, הצטנפה, דומעת וחיוורת, מרי ג'יין, בחורה פיליפינית דקת גזרה וקטנטונת. היא לא נשמה ורק חיכתה שהסיוט יעבור.
האנשים שבחוץ חפצו לתפוס אותם ביחד, באותו בית. כשאני הגעתי למקום, חמוש בפיג'מה וטלפון סלולרי, עם לוק של אחד שעושה סדר, התקשיתי להאמין למה שדווח לי.
הבחור בוגד. חואן התם, שבמשך ארבע שנותיו אצלנו בקושי פצה פה, שמעולם לא פתח את ה"ג'רוסלם פוסט" שהייתי קונה לו ורק התעקש להתעכב על תמונות איזוטריות בעיתונים לא רלוונטיים, חואן הזה הוא דון ז'ואן לא קטן. הקטנה הבוכייה היא אשתו. זאת שבארון היא פילגש. והיא גם נשואה. ויש לו עוד שתיים. והוא לא שולח כסף לילדים. והם לא רוצים להרוג אותו, רק לצלם אותו, ולשלוח את התמונות הביתה, לבית המשפט בפיליפינים.
הנסתי אותם בבהלה מהמקום, מאחר ואני בוס טוב, המגבה את עובדיו תחילה ורק אחר כך מברר את העובדות לאשורן. בנוסף, אנחנו גרים במקום דתי ושמרן, ומשכימי הקום שיעברו במקום עתידים לראות את אריאלי בפיג'מה מנהל ויכוח עם פיליפינית בוכייה כשסרסוריה עומדים מן הצד ופניהם מאיימות. זה בכל מקרה לא נראה טוב.
נכנסתי פנימה וסייעתי לחואן לחלץ את מרי ג'יין מהארון. עשיתי להם קפה ואפילו לא ביררתי פרטים. מעניינת את הסבתא שלי רמת המוסר של עובדים זרים, חיי המשפחה שלהם ואופי תפיסתם את מגבלות הצניעות. אני רק חפצתי שחואן ימשיך לעבוד אותנו באותה מסירות ושמחה, ושיהיה שקט.
אבא של אשתי, מטופלו של חואן, היה באותה שעה בבית החולים. בעוד שעתיים, בתשע בבוקר, עתיד חואן ללוות את הבחורה לאוטובוס ולנסוע עם אשתי לבית החולים, לסייע בטיפול הסיעודי באביה. הוא יישאר שם עד שש בערב, ואז אחזיר אותו אני הביתה, לעוד לילה של פחדים.
בדרך הביתה לא נדבר מילה. אני אגמגם משהו של נימוס, הוא יסמיק ויענה, אני אפעיל את הרדיו, הוא יביט בנוף. ארבע וחצי שנים הוא אצלנו ואין לי מושג איזה ספורט הוא אוהב. גם לא איזה אוכל. אם אני אוהב אותו? כן, בוודאי. הוא בעל לב טוב, ומעולם לא אומר לא. ביום ההולדת שלו קנינו לו מתנה ענקית. בכל חג מולד אנחנו ממלאים אותו בהפתעות. בשולחן השבת אנחנו מתבדחים שברור שהוא בכלל יהודי וכשבאים השכנים לבקש ממנו לבצע עבודות של שבת, אנחנו מזהירים אותם שהם חייבים לשלם לו במוצאי שבת.
בסוף אותו שבוע הגיעה האשה שוב, הפעם עם אמה. אני, שכבר לא היה לי כוח לעוד סבב של שלום בית, הזמנתי משטרה. באו השוטרים ונהיה שקט בשכונה.
כעבור שלושה שבועות, אבא של אשתי נפטר. הוא נפטר בליל שבת, בבית החולים, וההלוויה שלו היתה במוצאי שבת, מאוחר בלילה. הכנסנו את גופתו הביתה, כמנהג ישראל, למרות שחששנו שחואן ייבהל, למרות שידענו שיש לפיליפינים מנהג דתי שלא להיכנס לבית שהיה בו מת. מקסימום יברח, אמרנו. שיברח. נשטוף בעצמנו כלים בשבעה.
חואן לא ברח. פרק נוסף בהלכות פיליפינים: מי שמקל ראשו בעריות, סביר להניח שגם במנהגי אבלות הוא לא משהו. כל השבעה הוא הסתובב עצוב, לעיתים מחה דמעה ורק פחד שיבואו השוטרים, שהרי דומה פיליפיני שאין לו קשיש חי למי שמרים טלפון לתחנת המשטרה ומתחנן שיעצרו אותו.
יום אחרי השבעה הוא נעלם. השבוע, כשבטלויזיה הראו תמונות של מאה אלף פיליפינים נסים בבהלה, אף אחד מאיתנו לא טרח להתקשר לחואן לשאול מה שלומו; ביום שלישי שעבר, הוא הגיש נגדנו, באמצעות "קו לעובד" תביעה בסך 35,000 ש"ח שכולה גיבובי שקרים ועלילות. אם תוך חודשיים לא יגיע שום מכתב מבית המשפט, נדע שהוא היה אחד מהארבעה.
הביתה
הגזמתי מעט בתיאור אכזריותה של משפחתי האהובה, אולם העובדות נותרות בעינן: בישראל מתפתחת מושבת עבדים ענקית, שחיה על דרגשים במתחם מטונף של קילומטרים רבועים בודדים. הם משחיתים את נפשותינו, הם הופכים אותנו לפיאודלים שמנים ומפונקים, הם מרגילים אותנו לנורמות של שליטה והתנשאות. אף פרומיל אחד מהחמלה שגילינו כלפיהם השבוע, כשהגיהינום הגיע לנוה שאנן, אנחנו לא מגלים בזמני שלום. בנוסף הם גם גויים, מאוד מאוד גויים, ויום אחד הם יהוו את הצרה הכי גדולה שלנו. על כן צריך, לטובתם, בנימוס ובקשיחות להעיף אותם מפה, את כולם, עד אחד, במקום להצטעצע בסיסמאות של חמלה והתחשבות שאין מאחוריהם כלום.
