עקרונית הייתי צריך לעשות מסיבה שנתית לרגל העניין. מינימום קידוש בבית הכנסת ובעצם הרבה יותר מזה. אסתפק בדברים האלה כאן. מידי שנה בשש השנים האחרונות, עם התרגש התאריך 16.6 ניצתת בקרבי מסיבה קטנה. אני זוכר את התאריך הזה היטב, בגלל "דחילק מוטקה" השיר הנפלא והישן של נעמי פולני ושייקה אופיר שמכיל את השורה: "בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש" שורה איתה יש לי קשר אישי כי היא מדברת על ליל הגשרים, הלילה שבו נולד אבא שלי. ובכן ב16.6.17 קרה לי דבר גדול. אני זוכר היטב שהייתי אז בטרם הופעה כלשהי במלון ירושלמי, סיימנו את הכנותינו להופעה ואני כדרכי נפרדתי מחברי במנוסת בהלה כדי לצאת החוצה אל האויר הפתוח ולעשן את הסיגריה האחרונה לפני ההופעה, ואני זוכר שבדרך. במעלית אמרתי לעצמי: בעצם לא. אולי כדאי לוותר על הסיגריה הזאת. וויתרתי. בשקט ובהשלמה ירדתי בחזרה לאולם מבלי לעשן את הסיגריה, הופעתי ושרדתי בלעדיה. ומאז, מבלי שיש לי איזשהו הסבר לעניין, לא באה סיגריה לפי. כך בדיוק הפסקתי לעשן. בלי סיפור הירואי ובלי מכון גמילה ובלי קבוצת תמיכה ובלי סרטן הריאות חס וחלילה. ככה פשוט "אולי לא" אחד קטן ופוף. נעלמו להן שלושים שנות עישון.
ברגע זה מתחלקים הקוראים לשניים. אלה שעישנו או מעשנים ואלה שלא. אלה שלא לא באמת מבינים על מה מדובר ותוהים למה להקדיש מילים רבות כל כך להפסקת הרגל מגונה. אלא שעישנו, לעומת זאת. משתגעים וצמאים לדעת איך, איך. איך זה קרה. לא יכול להיות. כששואלים אותי איך זה קרה אין לי תשובה. פה ושם כשאני נדרש לעניין אני ממציא סיפורי גבורה על קריזים שתקפו אותי והתגברתי עליהם ועל כוח רצון שאין דבריו העומד בפניו אבל אלה סתם שקרים. אני הפסקתי לעשן ככה פתאום וזה אפילו לא היה לי קשה. זה העה רגע מסויים שבו הגוף כאילו אמר: די. עישנתי מספיק. תודה, אין צורך. וזהו.
שלושים שנה עישנתי. בתקופות מסויימות זה הגיע לחמישים סיגריות ליום. איש מטורף, מכור, נתון בידי ההרגל הזה ומשוכנע שהסיגריה היא חייו. יום אחד בגיל 15, על הגג של הפנימייה בישיבה עמדו לצידי דודי ומיכי והסבירו לי מה זה לקחת לריאות. לא הבנתי ורק השתעלתי, ואז מיכי אמר בגאונותו: "תנשום את זה כאילו זה אויר" ואת זה הבנתי ולקחתי שאיפה גדולה ומייד פשט בכולי רטט ענוג של טשטוש ממסטל שאני זוכר היטב שהוא היה מאוד מאוד נעים. מה שאני עוד זוכר זה שהוא חד פעמי לגמרי. הרטט הענוג הזה לא חזר על עצמו מאז אף פעם ובמשך שלושים השנים שאחריו כל מה שעשיתי היה ניסיון לשחזר אותו, ניסיון שלא צלח כמובן, כי כבר בשאיפה השניה זו היתה, ובכן, סתם סיגריה.
מהי סתם סיגריה? ובכן, כאן אני נדרש להתנצלות מוקדמת, כדי לא להיתפס שופט ומטיף למרות שאני אכן שופט ומטיף, אבל אין ברירה. צריך לומר את זה בצורה ברורה בעיקר למען הקובים שמסתובבים עכשיו על גגות פנימיות בישיבות ומנסים להכניס לריאות. אז ככה: סיגריה, להבדיל מג'וינט, להבדיל משוקולד, להבדיל מפחמימות וסוכרים, להבדיל ממין, להבדיל מכסף, להבדיל מכל התמכרות בספר ההתמכרויות, היא דבר שלא יודע לתת שום דבר מלבד הרגעת הדחף אליו עצמו – ויצירת דחף מחודש. כלומר, בעוד כל הדברים המנויים לעיל נותנים תועלת מוגדרת – שחרור אנדרופינים במקרה אחד, סרוטונין במקרה אחר ועוד שאר תגובות ביוכימיות שאיני מבין בהם אך מכיר היטב את תוצאותיהן בגופתי, ובנוסף יש בהם יסוד ממכר – הסיגריה, בהגדרה, לא יודעת לתת כולום. היא מכילה רק את היסוד הממכר וכך יוצרת תגובה מעגלית: יצירת דחף, הרגעתו-יצירת דחף נוסף- הרגעתו וכן הלאה. זו ההתכרות הכי מטומטמת בעולם כי היא התמכרות להתמכרות.
שלושים שנה. בוקר צהריים וערב. שניה לפני כניסת השבת ושניה אחרי יציאתה. בפתחי מסעדות. בעצירות יזומות במהלך נסיעות שהפכו במהרה לעישון תוך כדי נסיעה, מבלי לעצור. על חשבון המשפחה. בכלובים עלובים בנמלי תעופה. במרפסות של חברים. באחורי קלעים. בחצר בית הכנסת. בתוך הבית פנימה, למרבה הבושה. בכל מקום ובכל זמן. זה היה חולה וחסר שליטה אבל אהבתי את זה כל כך. אהבתי את הסיגריה ואהבתי את החפיסה ("טיים" הלבנה המשעממת) והכי אהבתי פאקטים. הם היו נחים בחדרי ונוסכים בי ביטחון ותחושת יציבות. ומרגע שהעולם נעשה נורמלי יותר והתחילו להצר את צעדי המעשנים, זה נהיה עוד יותר משוגע והחיים החלו להתרחש סביב הסיגריה. אוכלים לשם הסיגריה, קמים לשם הסיגריה, נוסעים בשביל הסיגריה כשנגיע ומעשנים בשביל הסיגריה. הבאה.
זו היתה הופעה יפה שגם עבדנו עליה קשה. הופעה זוגית של דודו פישר ושלי. הוא בשיריו ואני בדיבוריי. עברנו בכל הארץ ולדעתי הופענו בפני עשרות אלפי אנשים. כיון שאני גם כתבתי אותה, היתה לי החירות להכניס שיקולי נוחות התמכרותיים לעניין, וכך, בשלב מסויים בהופעה מיקמתי את דודו בשני שירים רצופים, ללא קטע קישור או משחק ביניהם. עניין שהעניק לי הפסקה בת 13 דקות בדיוק, שיעור סיגריה מלאה בפינה מאחורי הקלעים. דודו התעניין לפשר השינוי ואני הסברתי לו שלורסטיליות במבנה הליינאפ יש תפקיד קריטי ביצירת הריתמוס של ההצגה בעזרת פיזור שינויי קצב מפתיעים שמכניסים את הצופים למתח (עכשיו כשאני כותב את זה אני משתכנע שזה גם נכון). דודו הבין והסכים, אבל לדעתי הוא ידע את האמת.
אם יש פריט מידע שאני שולט בו היטב זה המבנה של במות בהיכלי התרבות ואולמות המופעים בארצנו. מאחוריי שנים רבות של הופעות במסגרות שונות והדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיע לאולם מופעים הוא (היה, לפחות) ללמוד את התנאים ולהבין מהי פינת העישון הקרובה ביותר. מהבחינה הזו, היכל התרבות הישן והטוב של נתניה הוא גן עדן של ממש: דלת ברזל כבדה בשמאל הבמה שמוציאה…החוצה! ממש החוצה אל מתחת לשמים. מבלי לבזבז זמן על הליכה מרובה. נטו סיגריה למהדרין.
ובערב ההוא הופענו בנתניה ובשניה שדודו התחיל את השיר הראשון בקטע הכפול, אני כבר הייתי בחוץ וריאותיי מלאות עשן. כך חיסלתי לאיטי את הסיגריה וכעבור שתים עשרה דקות בדיוק, דקה לפני שהגיע תורי לחזור לבמה, כיביתי את הסיגריה וניגשתי לדלת.
היא היתה נעולה.
פועל חרוץ הסתובב בצידי הבמה, שם לב שהדלת פתוחה ופשוט נעל אותה. בעוד ארבעים שניות אני צריך לעמוד על הבמה ולפצוח במונולוג. פתחתי בריצה מטורפת, הקפתי את הבניין והגעתי לכניסה הראשית להיכל התרבות. עודי מתנשף, הסברתי לבחור בכניסה שאני באמצע הופעה ושננעלה לי הדלת – והוא התחיל לצחוק. כרטיס, הוא התעקש אבל אז, בנס, הוא ראה פתאום פוסטר שהיה תלוי שם ועליו הדיוקן שלי והסכים שאכנס. בשניה האחרונה פרצתי לבמה, דרך הקהל כמובן. בתום ההופעה הסברתי לדודו שזה היה שינוי שחשבתי עליו תוך כדי הצגה, כי לדעתי חשוב למקסם את הורסטיליות גם בהעמדה הטכנית. הוא הבין והסכים אבל לדעתי הוא ידע.
וזהו. זה נגמר. וכמה טוב שאני יכול לספר על זה באמצעות חוויות מהופעה ולא חוויות מאונקולוגית ג' או ניתוחי חזה ולב. 6 שנים. יום חג הוא לי ואני מאחל מכל הלב לכל מעשן ומעשנת חג דומה.
